קל כמו

***

המארח שלנו, אב לשלושה, חייך אלינו חיוך רחב והכריז, "Two more girls are coming, and then we'll have sex!"

הסתכלנו אחד על השניה, הסתכלנו על איתמר ושירה, ואף אחד מאיתנו לא כל כך ידע מה לומר על זה. רק אחרי כמה שניות קצרות שהרגישו ארוכות מאוד, הבנו. אנחנו ארבעה אורחים, עם שתי הבנות הנוספות נהיה שישה, וזה מה שהוא ניסה לומר - and then we'll have six. ככה זה פשוט נשמע במבטא הניו זילנדי.

המבטא הזה די דומה לאוסטרלי (שעליו כתבנו כאן, לקראת הסוף, בסיוע וויל פרל), אבל יש כמה הבדלים קטנים, בעיקר בביטוי התנועות. למשל, הם אומרים go lift כשהם רוצים לכוון אותך שמאלה, הם אוכלים fush and chups והם אומרים sweet as או easy as כשהם רוצים לציין שמשהו הוא מוצלח ומקובל עליהם (מכאן כותרת הפוסט). איתמר כתב על זה ב"דגלונים וינשופים", בלוג המסע שלו ושל שירה, אבל נספר גם כאן: כשאשה מבוגרת אחת באמצע מסלול של ארבעה ימים התפלאה איך הפקח יודע שיש לה אבנים בתיק (סיפור ארוך), התשובה שלו היתה wild geese. איתמר היה בטוח במשך יומיים שזה ביטוי מקומי בסגנון "ציפור קטנה לחשה לי" - "אווזי בר סיפרו לי". האמת היא שפשוט ככה זה נשמע כשהם אומרים "wild guess".

***

הגענו!

הדבר הראשון ששמים לב אליו כשממריאים לניו זילנד הוא שלחברת התעופה שלהם יש חוש הומור. ראינו באייר ניו זילנד שני סרטוני בטיחות - אחד מתרחש בארץ-תיכונה ומשלב יצורים ודמויות משר הטבעות, והשני לא פחות מוצלח, אבל נספר עליו בהמשך. בכלל, הניו זילנדים, או ה"קיווים" כפי שהם מכונים בזלזול-משהו על ידי האוסטרלים* ובחיבה על ידי כל יתר האנשים בעולם (כולל עצמם), הם עם די מצחיק.

הדבר השני ששמים לב אליו הוא נוכחותם של המאורים, התושבים הילידים של ניו זילנד. הדייל שלנו היה מאורי, ובעצם זה לא היה חריג כל כך. זה רק נראה לנו חריג בגלל הניגוד המוחלט ביחס לילידים של אוסטרליה, האבוריג'ינים. המאורים נוכחים בכל היבטי החיים בניו זילנד - הם ממלצרים, משחקים ראגבי, מנהלים סניפי בנק, מכהנים בפרלמנט, מסתובבים עם הלבנים ומתחתנים איתם, ויש אפילו זקנים לבנים שמרנים במיוחד שמרגישים שהם "משתלטים" על התרבות הניו-זילנדית הבריטית שהם כל כך אוהבים.

האבוריג'ינים, לעומת זאת, הם שקופים לחלוטין. לא תפגוש אותם בבית קפה, בחוף הים או בסופרמרקט, ולמעשה יהיה לך קשה לשוחח עם אחד מהם גם אם תבלה חודשים באוסטרליה. מצבם החברתי כל כך שונה מזה של האוסטרלים האירופאים (והמהגרים מרחבי העולם), שאפילו לא ברור מאיפה מתחילים לגשר על הפער. הם ספגו מאז המאה התשע-עשרה פרעות, רציחות המוניות, הדבקה במחלות מדבקות בזדון, פרוייקט ממשלתי רחב היקף של הפרדת ילדים מהוריהם(!) וגידולם בבתי יתומים ממשלתיים(!!)**, ומה לא. אחוזי הפשיעה, תמותת התינוקות, התלות בסיוע וכל מדד חברתי שלילי אחר שאפשר לחשוב עליו הם בסדרי גודל גרועים יותר מאצל הלבנים, ואם זה לא מספיק, קשה להם הרבה יותר לעבד אלכוהול והם מתמכרים אליו הרבה יותר בקלות. תוסיפו לזה את העובדה שרבים מהם עדיין גרים בקהילות של פחות או יותר ציידים-לקטים, ואפשר להבין כמה הם מנותקים מהחיים הנוחים ומלאי השגשוג והבטחון העצמי של אוסטרליה הלבנה.

דוגמה קטנה? בשנות השמונים הממשלה ניסתה לבנות לחלקם בתים, כדי שיפסיקו לגור בשטח כמו נוודים. הם השתמשו בבתים האלה בשמחה - כחומרי בעירה. לא כי הם לא היו אסירי תודה לממשלה, ולא כדי להכעיס או ליצור פרובוקציה. פשוט כי הם לא כל כך הבינו בשביל מה הם צריכים קופסה גדולה לשבת בתוכה. בטח כשיש כל כך הרבה אדמה לשבת עליה. מה שאנחנו מנסים לומר הוא שהם חיים בעולם אחר לחלוטין. האם הוא יותר או פחות טוב משלנו זה דיון להזדמנות אחרת.

איך הגענו לזה? אה, נכון, המאורים. אז הסיפור שלהם אחר לגמרי. קודם כל, הם ילידים "חדשים" יחסית - הם הגיעו לניו זילנד מפולינזיה רק באמצע המאה ה-13, בעשרה קנואים גדולים. ההיסטוריה שלהם שמורה כל כך טוב בעל פה שעד היום כל מאורי יכול לספר לך על איזו אחת מעשר הסירות הללו הגיעו אבותיו. הם היו לוחמים מיומנים, ולא עשו לבריטים חיים קלים. הם אמנם ויתרו על עצמאותם כשהבינו שהם לא יוכלו אחרת, אבל שמרו על לכידות חברתית לאורך כל תקופת האימפריה והובילו מאבק זכויות מרשים לאורך המאה העשרים. היום ההוויה שלהם היא חלק בלתי נפרד מהתרבות הניו זילנדית. זה ממש לא נדיר לראות חבר'ה צעירים שנראים כאילו יצאו מצפון אנגליה מסתובבים עם קעקועים שבטיים ענקיים, ואפילו אפשר לפגוש נשים לבנות מבוגרות שלומדות מאורית בשעות הפנאי. 

חלק מרכזי נוסף בתרבות הניו זילנדית הוא הבריטיוּת שלהם. גם הם, כמו האוסטרלים, גרסה משופרת של האנגלים - מה שהם היו יכולים להיות אם היתה להם קצת יותר שמש. הם מחבבים את המלכה (טוב, היא בחורה נחמדה למדי), הם מתים על תה (אפשר להבין את זה) והם מתים על קריקט (אי אפשר יהיה להבין את זה לעולם, אל תנסו אפילו). הם אמנם לא חמים וחברותיים כמו האוסטרלים, אבל הם עדיין יותר חביבים מרוב העמים האחרים. יש להם גם הומור יבש ונהדר והם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. פיספסנו ביום את ההזדמנות להינות מחוש ההומור הזה בפסטיבל הקומדיה השנתי הענק באוקלנד, אבל אנחנו יכולים לכל הפחות להמליץ לכם על Flight of the Conchords:

הרכיב השלישי שלדעתנו משפיע מאוד על אופיים של הקיווים הוא האופי הכפרי והחקלאי של המדינה היפהפיה שהם מתגוררים בה. מעטים האנשים שפגשנו, אפילו באוקלנד, שלא מגדלים ירקות ופירות בחצר***. מעטים האנשים שלא גדלו בחווה, ואם תמצאו כאלה, אתם יכולים להיות בטוחים שהוריהם גדלו בחווה. העורק הראשי של המדינה כולה, שמחבר את העיר הגדולה אוקלנד עם עיר הבירה וולינגטון, הוא כביש צר של נתיב אחד לכל כיוון. הוא מתפתל לאיטו בין גבעות מוריקות וכבשים אדישות מתחת לשמיים כחולים רחבים. הוא מרגיש כמו כביש כפרי נידח, מה שלא מפריע למקומיים שגרים לידו להתלונן על הרעש. בכלל, המדינה אמנם מערבית, מסודרת ועשירה, אבל לא נראה שהיא ממהרת לשום מקום, בטח לא להיות מפותחת יתר על המידה. לא תמצאו פה גורדי שחקים (כמעט), רחובות סואנים או מרכזי בילוי רועשים ופרועים. הכל מרווח, שקט, מוקף בירוק. הכל נסגר מוקדם. אם היינו צריכים לגור פה יכול להיות שזה היה קצת משעמם, אבל בשביל לבקר זה נהדר.

האם אני מעדיפה להפוך לסטייק או להמבורגר?

או אולי נקניק?

כלומר, זה נהדר, רק צריך להיזהר לא לצפות לזריזות או יעילות מיוחדת מנותני שירות למיניהם. כבר ביציאה משדה התעופה נתקלנו בבחור מועיל ואנרגטי שאחראי על מכירת הכרטיסים לאוטובוס שנוסע מהשדה לעיר. כששאלנו אותו מתי האוטובוס הבא, הוא נראה כאילו התפרצנו אליו הביתה בארבע לפנות בוקר וביקשנו ממנו לצאת איתנו לריצה. הוא בהה בנו ומשך בכתפיו.

"לא יודע. יש לו"ז על הלוח."

"...אוקיי. אנחנו רואים שהאוטובוס הבא עוד עשר דקות. זה קו 1 או קו 2?"

הוא נתן בנו מבט מותש. "יהיה כתוב על האוטובוס."

"תודה. ואתה יודע איזה מהקווים עוצר בבריקסטון?"

"אין לי מושג. הנהג יידע, תשאלו אותו."

"בסדר גמור. אפשר לקנות כרטיס?"

"אני לא מוכר כרטיסים, קונים את הכרטיס על האוטובוס, פשוט תחכו שהוא יגיע."

רצינו לשאול אותו בשביל מה בעצם הוא יושב פה, בתוך דלפק של חברת האוטובוסים, אבל החלטנו שאנחנו לא רוצים להרוס לו את היום עוד יותר ממה שכבר הרסנו. לנהג, בתורו, לא היה כמובן מושג איפה זה בריקסטון, ועד עכשיו לא ברור לנו איך בעצם הצלחנו להגיע ליעדנו. מזל שזה היה על הכביש הראשי מהשדה לעיר.

וזו היתה רק ההתחלה. בתי קפה, למשל, לרוב נסגרים בחמש. לעצם הנוהל המוזר הזה התרגלנו כבר באוסטרליה, ולמדנו להעריך את בעלי העסקים שמעדיפים לבלות עוד קצת זמן עם המשפחה, או סתם לנהל חיים רגועים, מאשר לנסות להרוויח עוד כמה דולרים. אבל מה שהפתיע אותנו הוא שאם שעת הסגירה היא בחמש, בלא מעט מקומות יסתכלו עליך קצת מוזר אם אתה מנסה להתיישב בארבע. אולי שניים או שלושה כסאות כבר יהיו מורמים, אולי אחת העובדות כבר תתחיל לעבור במקום עם מטאטא, ואולי המקום כבר בכלל יהיה סגור כי היה יום חלש אז הם החליטו לסגור מוקדם. ככה זה. את הדוגמה השניה לקצב החיים האיטי בניו זילנד שמענו ממקומיים כמה ימים לפני שעזבנו. הם גרים פה כבר כמה שנים (הם מהולנד במקור), ויש להם כמה חברים שעובדים בתור נותני שירות באיזור - שרברבים, גננים, חשמלאים וכו'. הם מספרים שהחבר'ה האלה עובדים חרוצים ומסורים, אלא אם במקרה יש גלים טובים בסביבה, או תנאים טובים לדיג. בימים שזה קורה, אין טעם לנסות להשיג אותם.

ומי יכול להאשים אותם? עם כזו מדינה יפה, מי רוצה לעבוד כשאפשר לדוג?

הסורים הגיעו מכאן, ולצה"ל היה רק את גדוד 77...

זה מביא אותנו לגולת הכותרת של ניו זילנד - הטבע. לא מעט אנשים סיפרו לנו לפני שבאנו שלדעתם ניו זילנד היא המקום הכי יפה בעולם, וקשה להתווכח איתם. ליופי בטרקים ציפינו - מטפסים על פסגת הר, הולכים יומיים בין אגמים, דברים כאלה - אבל הדבר המדהים בניו זילנד הוא שהיופי הטבעי הפראי שלה נמצא בכל מקום. גם כשסתם נוסעים מנקודה א' לנקודה ב', מרגישים שחייבים לעצור כל כמה דקות ולהתמוגג מהנוף המרהיב. זה לא בהכרח קורה בבת אחת. לפעמים נוסעים, השמים מעוננים ודי יפה מסביב. ואז פתאום השמש יוצאת ואי אפשר להפסיק להסתכל לצדדים. והטבע הזה לא רק מאוד יפה, אלא גם מאוד מגוון ומאוד נגיש. לרשות שמורות הטבע/החברה להגנת הטבע שלהם (DOC - Department of Conservation) יש משרדים נהדרים בפינות הכי יפות של המדינה, עם עושר של מידע, מפות וציוד. רכסי ההרים והעמקים מלאים בבקתות נוחות שאיכשהו אף פעם לא מפריעות לנוף. אפילו באיזורים אלפיניים נידחים ופראיים אפשר למצוא שבילים רחבים ומתוחזקים. יחידת החילוץ שלהם היא הכי טובה בעולם. יש מים צלולים מעולים לשתיה בכל נחל, מפל ואגם, ויש המון כאלה. אין שום חרק, נחש או חיה שיכולים להרוג אותך. למרות מזג האוויר ההפכפך (יש איזורים עם מטרים של גשם בשנה, בכל עונה), זה גן עדן לחובבי טבע.

בתמונה: טבע!

והנה עוד אחד!

פה יש גם, אבל הוא מתחבא מאחורי ההר. זה Mount Doom משר הטבעות, אגב

***

אבל לפני שהגענו לכל הטבע הנהדר הזה, היינו צריכים לטפל בכמה עניינים לוגיסטיים קטנים, ובראשם רכישת רכב. את הימים הראשונים בילינו בבית חב״ד באוקלנד. בניגוד לזה במלבורן, שהרגיש לנו מקום מדכא שמטיילים נתקעים בו כשאין להם חשק לעשות שום דבר, הבית באוקלנד היה נעים, חם ומלא במטיילים נמרצים עם המון סיפורים והמלצות. למזלנו, הוא גם היה מלא באנשים שניסו לקנות ולמכור רכבים. איתמר ושירה הגיעו יום לפנינו, וכבר הספיקו לראות את "מייק", הוואן של שלוש בנות בטיול אחרי צבא שרצו למכור אותו לפני הטיסה למזרח****. הוא היה נראה קצת ישן (והיו עליו כמעט 350,000 קילומטר), אבל הוא היה מרווח ונוח, וחשבנו שהוא מתאים לנו בול. לקחנו אותו למוסך לבדיקה והמוסכניק הבהיר לנו שכדי להביא אותו למצב תקין לחלוטין (לטסט הבא, שאמור היה להיערך כמה חודשים אחר כך) צריך להשקיע בו בערך 2,000 דולר. אז הורדנו את המחיר ב-1,500 דולר, לא תיקנו שום דבר, ונסענו לדרכנו, מודעים לסיכון שהוא יתקלקל לחלוטין תוך יומיים. למרבה הפלא, בחודשיים וחצי שלאחר מכן היינו צריכים רק להחליף צמיגים, וחוץ מזה מייק נסע פיקס. אה, וגם לפעמים הוא לא היה מניע, והיה צריך לנענע אותו*****. ומתישהו היינו צריכים להדק ברגים סביב המנוע. וגם להחזיר את תיבת ההילוכים למקום, אחרי שהיא נתקעה על אוטומט וכמעט נשרפו לנו הבלמים בירידה. אבל את זה עשו לנו בחינם, אז לא נורא. רק שבוע לפני הטיסה הלך למייק ראש המנוע (לצד דברים נוספים) והוא שבק חיים סופית. מכרנו אותו עבור חלקי חילוף וזה הספיק כדי לכסות רכב שכור לשאר הדרך. בסיכומו של עניין המחיר המשוקלל עדיין יצא טוב, הרבה יותר זול משכירות. החזרנו את לוחיות הרישוי שלו למשרד התחבורה והצהרנו שהוא ירד מהכביש, וזה צבט קצת בלב. כפרה עליו.

מייק ומשפחתו, בהרכב מלא

הבלינג של מייק

מייק מבפנים, עם באזיל, השותף השקט והטעים שלנו לדרך

ספוילר: הוא מת בסוף

***

אולי זה הזמן לספר שבמשך רוב השהות שלנו בניו זילנד טיילנו עם איתמר ושירה, וזה היה אחד הדברים הכי כייפיים בטיול. הדינמיקה של לטייל בארבעה היא שונה מטיול בשניים - למרות שהיא דורשת יותר תיאום, לוגיסטיקה ופשרות מכל הכיוונים, היא גם הרבה יותר מגוונת, נוחה, והאמת, גם זולה. היתה לנו איתם כימיה מצוינת בארבעה, וזה היה פשוט תענוג. אחרי שבנפאל נפגשנו לארוחה ערב ובאוסטרליה נפגשנו לכוס קפה, לטייל ביחד חודשיים היה פינוק אמיתי. כבר בשבוע הראשון הספקנו להשתכר ביחד בטיול אופניים בין הכרמים באיזור מרלבורו, לשחות ביחד עם דולפינים בקייקורה, ולראות יחד לא מעט שקיעות באתרי קמפינג יפהפיים.

אגב מרלבורו - זה איזור שידוע ביינות הלבנים המעולים שלו, אבל עובדה חשובה לא פחות לגביו היא שבהרבה יקבים אפשר לקבל טעימות חינם! שרדנו רק ארבעה יקבים ומבשלת בירה ונשפכנו. זה היה יום מופלא.

האם מותר לצלם סלפי תוך כדי נהיגה?

השחיה עם דולפינים, לעומת זאת, היתה אחד הדברים הכי יקרים שעשינו בניו זילנד, בהמלצתם החמה והמוצדקת של נטע ואיתי, חברים של נריה. אם "לשחות עם דולפינים" נשמע כמו משהו שעושים בבריכה רדודה, עם שני דולפינים וחצי, זה היה ההיפך המוחלט. קודם כל, זה היה באוקייאנוס הפתוח והמים היו קפואים, גם עם שתי שכבות של חליפות צלילה. דבר שני, היו קצת יותר משני דולפינים - בערך מאתיים או שלוש מאות בכל להקה. ודבר שלישי, הם חלפו בהמוניהם כל כך קרוב אלינו שהיה אפשר לגעת בהם, והיו סקרניים וחברותיים. זה הצליח לנו כמו שצריך רק פעם אחת, אבל אם יוצרים איתם קשר עין ומתחילים להסתובב, הם מסתובבים סביבך ומשחקים איתך. יש שמועות שגוגל עובדים בסתר על פרויקט לתקשורת עם דולפינים, ואם הם יצליחו איפה שהרבה אוניברסיטאות ומוסדות מחקר נכשלו עד כה, יש לנו תחושה שיהיו להם דברים מעניינים מאוד לספר לנו.  

היושים!

***

כבר בטרק הראשון שעשינו באי הדרומי של ניו זילנד, טיול יום במפרץ יפה בשם Queen Charlotte Sound, הבנו שהאנשים פה משוגעים על ציפורים. עובדת ה-DOC במרכז המידע הפצירה בנו לצאת שעה מוקדם יותר ולטפס על גבעה קטנה על אי נפרד לפני שמתחילים את המסלול עצמו, כי יש הם המון Native Birds. הדפוס הזה חזר על עצמו בכל מקום שהלכנו אליו. האם שווה ללכת למפלים האלה? בטח, יש שם נייטיב בירדס! מתי להתחיל את המסלול מחר? תתחילו מוקדם, אם תגיעו ליער לפני הצהריים תראו נייטיב בירדס! הלכנו דרך עמק מרהיב מוקף בצוקים אדירים עם עשרות מפלים, וכל מה שאנחנו דיברו עליו בסוף היום היה מי ראה ברווזים כחולים. רק אחרי זמן מה הבנו שהם לא סתם משוגעים על ציפורים - זה בעצם כל מה שיש להם. בניגוד לאוסטרליה, חלקת אדמה שוממת ברובה אבל שורצת מגוון בלתי נתפס של יצורים משונים מכל הסוגים, בניו זילנד יש מלבד החרקים, מעט הזוחלים והחיות הימיות רק שני מינים של עטלף והמון ציפורים. כלומר, זה מה שהיה להם לפני שהגיעו בני האדם, ואיתו, למרבה הצער, היונקים היבשתיים הראשונים שהארץ הזו אי פעם פגשה.

מפרץ המלכה שרלוט

נייטיב בירד!!!1

נייטיב נון-בירד

סיפורם של המינים הפולשים בניו זילנד הוא סיפור עצוב של בורות וטמטום אנושיים בקנה מידה טרגי, וכמעט כל המינים הייחודיים של הציפורים בניו זילנד מצויים במידה כזו או אחרת של סכנה. חלקן הגדול, כולל הקיווי המפורסם, לא יודעות לעוף וחסרות כל יכולת להגן על עצמן מפני יונקים קטנים. המאורים הביאו איתם כלבים כדי לצוד; קפטן קוק וחבריו הביאו איתם עכברושים על הספינות, שנפוצו לכל עבר; אחר כך הבאנו פוסומים (שזה כמו אופוסומים, אבל בלי ה״או״) בשביל לצוד עבור הפרווה שלהם, ולא תיארנו לעצמו שהם יסתדרו די טוב ביערות בר שיש בהם המון אוכל ואין בהם טורפים; הבאנו שפנים כדי לצוד בשביל הספורט, ולא חשבנו שהם יתרבו כמו שפנים; אחר כך הבאנו stoats (לפי מורפיקס, "מין טורף של סמור") כדי להיפטר מהשפנים, והם הפכו למטרד הגדול מכולם. עכשיו הם כולם ביחד אוכלים את כל הציפורים, ואין מי שיאכל אותם. אנחנו הצענו להביא חתולים ולשחרר אותם ביערות כדי לפתור את הבעיה אחת ולתמיד, אבל המקומיים לא אהבו את הרעיון משום מה.

בתמונה: פולשים אכזריים ומזיקים

בתקופה הויקטוריאנית הבריטים הביאו גם צבאים, בשביל הספורט. כשאנחנו אומרים "בשביל הספורט", אנחנו מתכוונים בשביל לשחרר אותם ואז לצוד אותם. למה לא? מסתבר שהם כל כך מזיקים לצמחיה ולמערכת האקולוגית המקומית שגם היום מותר, ואף כדאי, לצוד אותם. בפעם הראשונה שנתקלנו בציידי צבאים, בלבוש צבאי מלא (חה!) ורובים על כתפיהם, קצת הזדעזענו - איך נותנים להם לצוד חופשי, ועוד באמצע שמורת טבע? רק מאוחר יותר גילינו שהממשלה מעודדת את זה, ואפילו שולחת לפעמים צלפים על מסוקים(!) כדי לדלל את האוכלוסיה.

אם כל הנזק הזה לא מספיק, אז לפני שבני האדם הגיעו 83% משטח ניו זילנד היה מיוער. היום? 23%. ואיכשהו אפילו המעט הזה כל כך עשיר ופראי שיש מקומות רבים בעומק השמורות שכף רגלו של אף אחד לא דרכה בהם מעולם, וכנראה שכך זה יישאר.

***

התחנה הבאה שלנו היתה כרייסטצ׳רץ׳, עיר שחלקים גדולים ממרכזה הוחרבו בסדרה של רעידות אדמה אכזריות ב-2010 ו-2011, ועד היום מרגישה כמו עיר רפאים. האווירה ההזויה והמדכאת ששוררת שם, על אף מאמצי השיקום, עומדת בניגוד גמור למה שמתרחש 40 דקות מזרחה ממנה, בחצי האי בנקס. מדובר במעין עיגול בקוטר 30 קילומטר, שמרכזו הוא הרים בגובה 900 מטר שמוקפים בעשרות לשונות ים ומפרצים יפהפהיים. זה איזור קסום, שלובש אופי שונה בכל שעה ביום ובכל עונה בשנה. חלפנו שם בעיקר כי שמענו שיש שם חגיגות של "יום וייטאנגי" (יום חתימת ההסכם בין המאורים לבריטניה), ולא ציפינו למשהו מיוחד. אבל אחר כך הסכמנו פה אחד שזה אחד המקומות הכי יפים שהיינו בהם בניו זילנד, ובכלל. והמדינה הזו מפוצצת באיזורים כאלה.

בכרייסטצ'רץ' בנו קניון שלם ממכולות אחרי רעידות האדמה, כי זה מהיר, זול וחזק

מהחלק של הקתדרלה שלא קרס

יש מלא אמנות רחוב יפהפיה בעיר

אבל הרבה יותר מראות כאלה :(

ככה חצי האי באנקס נראה מהאוויר

וככה יותר מקרוב

וככה עוד יותר מקרוב

*** 

להרבה איזורי טבע בניו זילנד יש כותרת משלהם ("ארץ המפלים", "ארץ הפיורדים", "ארץ הקרחונים" וכו') וגם להרבה עיירות יש גימיק, ספק עבור התיירים וספק כמקור גאווה למקומיים. Akaroa, למשל, היא "העיירה הצרפתית היחידה בניו זילנד", שזה קצת כמו להיות הסביח היחיד בקיסריה. Oamaru היא העיירה הכי ויקטוריאנית בניו זילנד. Invercagrill היא עיירה סקוטית. וכולי וכולי. עברנו בכל המקומות האלה ונהננו, אבל כבר לא יכולנו לחכות לדבר שלשמו באנו - הטרקים.

Oamaru

תראו מה מצאנו מחוץ לפאב!

הרחוב הכי תלול בעולם, בעיר דנידין

הפינגווין הכי נדיר בעולם. סוג הפינגווין הכי נדיר, לא הבחור הזה ספציפית. אם כי אולי גם זה נכון. אין אפשר לדעת?

הטרק הראשון שעשינו היה מלווה בהרבה עננים ומעט גשם, אבל גם בנופים מהיפים ביותר שראינו בחיים. מסלול ה-Kepler הוא אחד מתשעה מסלולים בניו זילנד שהוכרזו כ-Great Walks, ולכן הם מתוחזקים יותר, מפורסמים יותר ויקרים יותר מאחרים. כבר לא היה מקום בבקתות אז נאלצנו לישון בקמפינג, מה שהיה די כיף בפני עצמו אבל אילץ אותנו ללכת שעה אחת ביום הראשון ויותר מעשר שעות ביום השני, מקביל ליום וחצי עבור אלו שהולכים מבקתה לבקתה. הירידה בסוף היתה מתישה במיוחד, שביל מפותל בלתי נגמר שיורד יותר מ-1,000 מטר עד לאתר הקמפינג השני. אבל הרכס שעליו הלכנו בשעות שקודם לירידה היה שווה את הכל. סכין הררית מחודדת ובאמצעה שביל צר, מצידה האחד רכס נישא ומרשים ומצידה השני אגם הרים כחול, עמק רחב ולאחריו עוד רכס מרהיב. בניגוד למסלולים רבים, שבהם עולים לתצפית או להליכה קצרה בגובה ואז יורדים חזרה, בקפלר הולכים כמעט יותר שלם על קו הרכס, עולים לפסגות, יורדים לאוכפים, וחוזר חלילה. היה קריר, קצת רטוב ודי מתיש, אבל לפחות לא נתקענו לילה שלם במחסה חירום במהלך סופת שלגים כמו הישראלים שהיו שם שבועיים אחרינו. בכל מקרה, הרגשנו שאנחנו הולכים בתוך פלא טבעי.

קיאה, או תוכי הרים - התוכי הכי חכם בעולם

סוף המסלול

הגענו לאיזור פיורדלנד, היהלום שבכתר, ולא יכולנו לחכות להסתובב בו עוד. מנוחה קצרה, ואחריה מחכים לנו עוד טרקים. רק תנו לעשות קצת מתיחות קודם.

---------------

* תגובתו של בחור לבבי במיוחד במלבורן כשסיפרנו לו שהתחנה הבאה שלנו היא ניו זילנד - "Why would you want to go there? It's full of Kiwis!"

** זה נקרא "הדור הגנוב", אם מעניין אתכם לקרוא על זה.

*** לא פעם אכלנו ארוחות ערב על טהרת ירקות שנשלפו הישר מהגינה. היו כמה ימים רצופים שבהם התאמצנו לחסל את מלאי הזוקיני העצום שהצטבר אצלנו באדיבותם של מארחים שונים, וגם בזכות מסעדה אחת שהונח בכניסה אליה ארגז עם זוקינים ענקיים בתוספת השלט "קחו אחד הביתה!". יש גם המון דגים פירות ים טריים בכל מקום. אבל אין דג מלוח! ביזיון!

**** למרות ש"המזרח" נמצא בעצם הרבה מערבה מניו זילנד. וגם צפונה! זה כל הזמן הציק לנו (טוב, לפחות לאלי). כנראה שהבעיה היא אצלנו.

***** עד שגילינו שזה הפתרון לבעיות ההנעה, היינו עושים זאת כך: אלי היה מנסה להניע, ולא מצליח. מנסה שוב, לא מצליח. איתמר מציע לנסות בעצמו. אלי אומר "רגע, עוד פעם אחת", ולא מצליח. איתמר מתיישב במקומו, והופ, מייק מניע כמו חדש! גם אחרי שסיפרו לנו שהנענוע הוא שעוזר, העדפנו לחשוב שלאיתמר פשוט יש את הטאץ'.

Easy As

Our host, a father of three, smiled widely at us and announced, "Two more girls are coming, and then we'll have sex!"

We looked at each other, we looked at Itamar and Shira, and none of us really knew what to say about that. Only after a few seconds - which felt very long - we got it. There's four of us guests, and with the other two girls they'll have *six*. That's just how it sounds in a New Zealand accent. 

The accent sounds a little like the Australian one (which we wrote about here, with the aid of Will Ferrell, just before the end of the post), but there are a few small differences, especially in the way vowels are pronounced. They say "go lift" when they want you to turn left, they eat "fush and chups" and they say "sweet as" or "easy as" when they want to exclaim that something is to their liking. Itamar wrote about this in "Pennats and Owls", his and Shira's travel blog, but we'll retell it here: When an elderly woman in the middle of a four-day trek asked the ranger how he knew she had rocks in her bag (long story), his answer was "wild geese". Itamar was certain for two days afterwards that's a figure of speech, like "a little birdy told me". Actually, it's just the way it sounds when they say "wild guess".

***

We've arrived!

The first thing you notice when you get on a plane to New Zealand in that their airline has a sense of humor. We saw two safety videos on Air New Zealand flights - one is middle-earth themed and combines creatures and characters from Lord of the Rings, and the other is just as good, but we'll talk about it later. In any case, the New Zealanders, or "Kiwis" as they're called with slights distaste by Australians* and with warmth by everyone else (including themselves), are a pretty funny people.

The other things that you notice is the the presence of the Maoris, NZ's indigenous people. Our flight attendant was a Maori man, and it actually wasn't that unusual. It only seemed so to us because of the utter contrast to the position of the Australian Aborigines. The Maoris are present in all walks of Kiwi life - they wait tables, play rugby, run bank branches, serve in Parliament, socialize and intermarry with whites, and some especially conservative old white people even feel they are "taking over" their beloved English Kiwi culture.

The Aborigines, on the other hand, are completely transparent. You won't meet them in a cafe, at the beach or in the supermarket, and in fact, you'd be hard pressed to talk to one of them even if you spend months in Australia. Their social position is so disparate from white Australians (and various immigrants), it's not even clear where to start. Since the 19th century they've endured mass killings, intentional spreading of diseases, a large-scale government project of separating children from their parents(!) and raising them in state-run orphanages(!!)**, and much more. Their rates of crime, infant mortality, aid-dependency and any other negative social indicator is leagues worse than those of whites, and if that isn't enough, they also have a problem processing alcohol and become addicted to it very easily. Add in the fact that many of them still live in what amount to be hunter-gatherer communities, and you can understand how disconnected they are from the comfortable and prosperous life of white Australia.

A small example? In the 1980s the government tried building houses for some of them, so they could stop living in the bush like nomads. The happily used these houses - for firewood. Not because they weren't grateful or tried to protest or set up a provocation, but simply because they didn't really understand why they need a big box to sit in. Especially when there's so much perfectly good ground. What we're trying to say is that they live in a completely different world. Whether it's worse or better than ours is a subject for a different day.

How did we get to this? Oh, right, the Maoris. Well, their story is completely different. First of all, they're very "recent" natives - they only arrived in New Zealand from Polynesia in the mid-13th century, in ten large canoes. They oral history is so well-preserved that until this day, every Maori can tell you on which of the ten boats his or her ancestors were. They were skilled warriors, and didn't make life easy for the British settlers. They did give up their independence when they realized there was no other option, but they maintained their social fabric throughout the empire's reign and led an impressive civil rights movement in the 20th century. Today their culture is inseparable from New Zealand. It's not uncommon to see youngsters that look plucked from northern England showing off huge tribal tattoos, and you can even meet middle-aged white ladies who study Maori in their spare time.

Another central part of Kiwi culture is their Britishness. They too, like the Aussies, are an improved version of the English - what they could have been if they had a little more sunshine. They like the queen (well, she's a pretty nice girl), they love tea (we can understand this) and they love cricket (we will never understand this, and neither will you, don't even try). They might not be as warmly outgoing as Australians, but they're still more friendly than most others. They also have a wonderful dry sense of humor and don't take themselves too seriously. We missed the chance to enjoy this sense of humor in the yearly Auckland comedy festival, but we can at least refer you to Flight of the Conchords:

The third element which we felt has a strong influence on the Kiwis is the rural and agricultural nature of the beautiful land they inhabit. There aren't many people we've met, even in Auckland, who don't grow some fruits and vegetables in their yard***. Few people hadn't grown up on a farm, and if they haven't, you can be sure their parents have. The main "highway" of the entire country, that connects Auckland the big city with Wellington the capital, is a narrow road with one lane in each direction. It winds its way slowly between green hills and indifferent sheep under a wide blue sky. It feels like a faraway country road, which doesn't keep the locals living by it from complaining about the noise. The country may be western, organized and rich, but it's not in a hurry anywhere, least of all too much development. You won't find skyscrapers here (maybe just a few), no busy streets or wild nightlife spots. Everything is roomy, quiet, surrounded by green. Everything closes early. It might be a little boring to live here, but it's fantastic for visiting.

Would I rather be a shank or a rumpsteak?

Maybe a fillet?

Well, it's fantastic as long as you don't expect too much in the way of speediness or efficiency from service providers. The very first time we experienced this was just outside the airport, when we ran into a helpful and energetic young man in charge of the ticket booth for the shuttle buses into the city. When we asked him when the next bus was, he looked like we broke into his house at four in the morning and asked him to go on a run with us. He stared at us and shrugged. "I don't know. There's a schedule on the board." "...OK. We see the next bus is in ten minutes. Is it line 1 or line 2?" He gave us an exhausted look. "It will be written on the bus." "Thanks. And do you know which one of them stops at Brixton?" "No idea. The driver will know, ask him." "All right. Can we buy a ticket please?" "I don't sell tickets, you buy them on the bus, just wait for it." We were going to ask his why he was there at all, sitting in the bus company booth, but we didn't want to ruin his day more than we already have. The driver, in his turn, had no idea where Brixton was, and until now we're not really sure how we got there. Lucky it was on the main road from the airport into town.
And that was just the beginning. Cafes, for example, normally close at five. We were already used to this strange habit from Australia, and we've grown to appreciate the business owners who prefer to spend some time with their families, or just have a more relaxed lifestyle, at the expense of making a few extra dollars. But what surprised us was that if closing time was five, you got strange looks at lost of places if you tried to take a seat at four. Maybe two or three chairs will already be up, maybe one of the workers will already start sweeping, and maybe the place will be shut altogether because it was a slow day and they decided to close early. That's just how it is. The other example we have for the slow pace of life in New Zealand we heard from locals just before we left. They've been living here for a few years (they're originally from the Netherlands), and they have quite a few local friends who work as independent service providers in the area - plumbers, electricians, gardeners, that sort of thing. They told us they are always devoted, hard working professionals, unless there's good surf in the area, or great fishing conditions. On those days, there's no use trying to get a hold of them.
And who can blame them? With such a beautiful country, who wants to be working when you could be fishing?

This is where the Syrians came from. They were many and we were few...

Which brings us to New Zealand's highlight - its outdoors. Quite a few people have told us before we came that they think NZ is the most beautiful place in the world, and it's hard to argue with them. We expected the beauty of the walking tracks - climb a mountain, walk between lakes for two days, that sort of thing - but the amazing thing about New Zealand's scenery is that its wild beauty is everywhere. Even when you're just driving from point A to point B, you feel like you have to stop once every few minutes and admire the view. And it doesn't necessarily happen all at once. Sometimes you're driving along, the sky's cloudy and it's quite pretty outside. And then all of a sudden the sun comes out and you can't stop looking around. And this natural wonder is not only exceedingly beautiful, it's also very varied and highly accessible. The local Department of Conservation (DOC) has wonderful offices in the prettiest corners of the country, with a treasure trove of information, maps and equipment. The mountain ranges and valleys are dotted with comfortable huts that somehow never interfere with the scenery. Even in remote alpine area you can find wide and well-maintained pathways. Their rescue unit is the best in the world. There's great, clear drinking water in each of the many brooks, rivers and lakes. There are no bugs, snakes or animals that can kill you. Despite the fickle weather (some regions get meters of rain every year, at any season), it's paradise for nature lovers.  

pictured: nature!

there's one in here too

and one here too, but it's hiding behind the mountain. That's Mount Doom from Lord of the Rings, by the way

***
But before we could get to all this lovely nature, we had a few little logistical matters to attend to, the main one being purchasing a car. We spent the first few days at the Chabad house in Auckland. Unlike the one in Melbourne, which felt to us like a depressing place travelers get stuck in when they don't feel like doing anything, the one in Auckland was pleasant, warm and full of energetic backpackers with lots of stories and recommendations. Luckily for us, it was also full of people trying to buy and sell cars. Shira and Itamar had arrived a day before us, and have already seen "Mike", a van belonging to three post-army girls who wanted to sell it before heading off to The East****. It looked a little old (and had traveled nearly 350,000 kms), but it was roomy and comfortable, and we thought it was a good fit for us. We tool it in to a mechanic and he told us that to get it ready for its next Warranty of Fitness, which was due in six months, we needed to put around 2,000 dollars into it. So we knocked the price down by 1,500 dollars, didn't fix anything, and went on our way, aware of the risk that it might break down in two days. Amazingly, in the following two and a half months we only had to change tires (or "tyres" as they're known here), and other than that he worked just fine. Oh, and sometimes he wouldn't start, and we had to shake him*****. And once we needed to tighten some screws around the engine. And fix the gearbox in place, after it got stuck on "Drive" and almost burned our brakes going down hill. But they didn't charge us for that one, so no worries. Only a week before our flight Mike blew a head gasket (among other things) and died a quiet death. We sold him for parts and that was enough to cover a rental the rest of the way. The total price was still excellent, much cheaper than a rental. We turned his license plates in at the registration office and declared him off the road, and it was a little sad. He was a good guy.

Mike with his whole family

Mike's bling

our quiet (and tasty) hitchhiker. His name is Basil

SPOILER: Mike dies at the end

***
Maybe now would be a good time to mention that for most of our time in New Zealand we were traveling with Shira and Itamar, and that was one of the best parts of the trip. The dynamics of traveling in a group of four is different from that of a two-person trip - although it requires more logistics, coordination and compromises on all sides, it's also a lot more varied, comfortable, and honestly, much cheaper. We had great chemistry with them, and it was an absolute pleasure. After we had met for dinner in Nepal and Coffee in Australia, traveling together for two months was a real treat. Within the first week we had already managed to get drunk together while bicycling around the vineyards in Marlborough, to swim with dolphins in Kaikura, and to see plenty of sunsets in beautiful campsites. 

Speaking of Marlborough - it's an area known for its high-quality white wines, but an equally important fact about it is that you can get free tastings at a lot of the wineries! We only made it through four of them, and one beer brewery, and we were swamped. It was a joyous day.

is it ok to take selfies while riding?

The dolphin swimming, on the other hand, was one of the most expensive things we've done in New Zealand, following the warm and justified recommendation of Neta and Itay, Neriya's friends. If "swimming with dolphins" sounds like something you do in a shallow pool with two and a half dolphins, it was in fact the complete opposite. First of all, it was in the open ocean and the water was freezing, even with two layers of wetsuit. Secondly, there were a little more than two dolphins - something like 200 or 300 in each pod. And third, they swam en masse so close to us that you could touch them, and they were curious and friendly. We only got it to work properly once, but if you make eye contact with them and start spinning, they spin around you and play with you. There's a rumor Google are secretly working on communicating with dolphins, and if they succeed where many universities and research institutions failed, we've got a feeling they'll have very interesting things to tell us.

Heya!

***
On the very first trek we did in the south island of New Zealand, a day-walk in a pretty bay named Queen Charlotte Sound, we realized people here were crazy about birds. The DOC worker in the information center urged us to leave an hour early and climb a small hill on a separate island before starting the track itself, because it had a lot of Native Birds. This was repeated everywhere we went. Is it worth going to these waterfalls? Of course, there are native birds there! When should we start the trail tomorrow? Start early, if you get to the treeline before lunch you'll see native birds! We were walking through a stupendous valley with sheer rock cliffs and tens of waterfalls, and all people were talking about at the end of the day was whether they saw any blue ducks. Only after a while we realized they're not just crazy about birds - that's actually all they've got. Unlike Australia, a desolate stretch of land teeming with an unthinkable variety of strange creatures of all kinds, New Zealand only has bugs, some reptiles, sea creatures, two kinds of bat, and birds. Well, that's what they had before humans arrived, and with them, unfortunately, the first land-walking mammals this land has ever seen.

Queen Charlotte Sound

native bird!!!!1

native non-bird

The story of the invading species in New Zealand is a sad tale of human stupidity and ignorance on a tragic scale, and almost all of the unique kinds of birds in NZ are in one form or other of danger. Many of them, including the famous kiwi, are flightless and can't protect themselves from small mammals. The Maoris brough hunting dogs with them; Captain Cool and his friends brought ship rats, who scurried all over; then we brought possums to hunt for their fur, and we didn't imagine they'd do quite well in wild forests with lots of food and no predators; we brought rabbits to hunt for sport, and didn't think they'll breed like rabbits; then we brought in stoats to get rid of the rabbits, and they became the biggest pest of all. Now they all happily eat the birds together, and there's no one to eat them. We suggested releasing feral cats into the wild to solve all this once and for all, but for some reason the locals didn't like the idea.

pictured: harmful invaders

In Victorian times, the British also brought in deer, for sport. When we say "for sport", we mean to let them go and then hunt them. Why not? Apparently, they're so destructive toward the vegetation and the local ecosystem that to this day hunting them is legal, and even encouraged. The first time we ran accross deer hunters, in full military gear and guns over their shoulders, we were a little shocked - how do they let them hunt like this, and in a national park of all places?! Only later we found out the government encourages this, and sometimes even sends snipers on helicopters(!) to thin out the population.
If all that damage isn't enough, before humans came around 83% of New Zealand was forest. Today? 23%. And somehow even that little bit is so rich and wild that there are mahy places deep within the national parks that no human has ever set foot in, and probably never will.
***
Our next stop was Christchurch, a city that lost chunks of itself to a series of highly desctructive earthquakes in 2010 and 2011, and ot this day feels like a ghost town. Its eerie, depressing atmosphere, despite the rebuilding efforst, stands in stark contrast to what's going on 40 minutes to the east of it, in the Banks peninsula. It's a 30-km wide kind-of-cirle, centered around 900-meter-high mountains surrounded by dozens of mesmerizing bays and inlets. It's a magical area, with a different personality at any given time of day or season of the year. We drove through mostly becuase we heard there were Waitangi Day celebrations (the day of the signing of the treaty between tha Maoris and Britain), and we didn't expect much. But later we agreed unanimously that it's one of the most beautiful places we've been in New Zealand, or in fact anywhere. And the country is filled with places like that.

part of a shopping mall built from shipping containers after the earthquakes, a cheap, quick and sturdy method 

from a part of the cathedral that wasn't destroyed

there's a lot of great street art in Chirstchurch

but more stuff like this 

this is what the Banks Peninsula looks like from above

a bit closer in

and even closer still

***
Lots of nature areas in New Zealand have their own titles ("Fjordland", "The Icebergs", "The Geothermal Wonderland"), and lots of towns have gimmicks too, somewhat for the tourists and somewhat as a source of local pride. Akaroa, for instance, is "the only French town in New Zealand", which is a little like being the only Schwarma in the Hamptons. Oamaru is the "most Victorian" town in New Zeland. Invercargill is a Scottish town. And so on and so forth. We passe through all these spots and had a good time, but we couldn't wait to start what we came for - the treks.

Oamaru

Look what we fould outside the pub! (an Israeli beer container)

world's steepest street, Dunedin

rarest penguin in the world. The type, not the specific penguin. Although we can't be sure.

The first trek we did was accompanied by lots of clouds and a little rain, but also some of the most beautiful scenery we've ever seen. The Kepler Track is one of New Zealand's nine "Great Walks", which are more famous, expensive and well-maintained than the rest. There wasn't room in the huts already so we had to camo out, which was pretty fun in itself but forced us to walk just one hour on the first day and ten on the second day, amounting to a day and a half of those that walked from cabin to cabin. The way down at the end of the day was especially exhausting, an endless winding trail going down over 1,000 meters to the second campsite. But the crest we were following on the hours before the descent was worth all of it. A jagged, undulating knife's edge of mountaintops, with a narrow track in its center, a tall, imposing mountain range on one side and a deep blue mountain lake on the other side, flanked by a deep valley and another range partly lost in clouds. Unlike many tracks, in which you go up to a lookout or to a short walk at high altitude and then come back down, on the Kepler you spend almost a whole day on top of the world, going up to peaks, down to saddles, and repeating. It was chilly, a little wet and quite tiring, but at least we didn't get stuck overnight in an emergency shelter during a blizzard like the Israelis who were there two weeks after us. We felt we were walking inside a natural wonder.

Kea, world's smartest parrots

end of the track

We had arrived in Fjordland, New Zealand's crown jewel, and we couldn't wait to walk around in it some more. A short rest, and then more tracks await us. Just let us do some stretching first.

---------------
* An especially lovely chap in Melbourne response when he heard we were going to NZ: "Why would you want to go there? It's full of Kiwis!"
** It's called "the stolen generation", if you want to read about it.
*** We ate quite a few dinners made mostly from fresh veggies plucked right out of the garden. There were a few days in a row when we struggled to finish the large stockpille of zucchini we had acquired through the generousity of several hosts, and also thanks to a restaraunt which had a box of huge zucchinis standing by the door with a sign saying "take one home!". There's also lots of fresh seafood everywhere. But no herring! A travesty.
**** Even though the Far East in actually to the west of New Zealand, and to the north! This kept bugging us (well, maybe only Eli). The problem's probably on our end.
***** Until we learned that was the solution to the ignition problems, we'd do it like this: Eli would try starting and fail. Try again, fail again. Itamar would suggest trying himself. Eli would say "wait, one more time," and fail again. They switch seats, and voila, Mike starts perfectly! Even after we were told it was the movement of the van that helped, we preferred just believing Itamar has The Touch.