בחוץ מאחורה

[שעת בוקר מוקדמת. צד הכביש. שני קנגורואים עומדים ומשוחחים].

- "מה קורה, אחי? הכל טוב?"

- "ברוך השם. מה איתך? איך האשה, הילדים?"

- "וואלה, בסדר גמור".

- "יופי".

- "יופי".

- "תגיד, אתה שומע את זה?"

- "שומע מה? אה, כן. מגיע אוטו!"

- "שיט שיט שיט! מה נעשה?"

- "הכל בסדר, תהיה רגוע. נחשוב על איזה רעיון".

- "נו, הוא מתקרב. אנחנו חייבים לעשות משהו!"

- "חכה, אל תזוז, יש לי תכנית".

- "נו?!"

- "אוקיי, אנחנו נבלבל אותו. אתה תזנק לשיחים ואני אקפוץ לכביש, והוא לא יידע אחרי מי מאיתנו לרדוף! הולך?"

- "הולך. אבל חייבים לחכות לרגע האחרון".

- "ברור. אוקיי, מוכן? שלוש, ארבע, ו..!"

[קנגורו אחד מזנק לשיחים, והשני מדלג אל אמצע הכביש. נריה ואלי מסיטים את האוטו בזיג זג עדין וחולפים על פניו. הקנגורו ניצל ממוות, והאוטו - מטוטאל לוס. עוד בוקר עולה על המדבר האוסטרלי].

***

הקנגורואים אולי לא פיתחו את היכולות השכליות הדרושות כדי לבצע מטלה מורכבת כמו לא לקפוץ אל הכביש כשמגיעה מכונית במהירות 130 קמ"ש. אבל הם התפתחו מצויין (או נבראו, אם אתם מאלה) כדי להתמודד עם תנאי הטבע הקשוחים שיש ביבשת הזו, ובפרט במדבר העצום שמרכיב את רובה ומכונה "האאוטבק"*. אוסטרליה היא לא סתם האי הגדול בעולם, היא גם מכילה את האדמה הכי עתיקה והכי דלה שיש. אין פה פעילות געשית או פעילות טקטונית (נו, אתם יודעים, כששני לוחות יבשה ענקיים מתנגשים אחד בשני ויוצרים הרים - תחזרו לפוסט על ההימלאיה להשלמות. בשביל מה אנחנו כותבים אם אתם בכלל לא מקשיבים?!), ולכן לא נוצרת אדמה חדשה אלא על ידי סחף בשפכי הנהרות. לאורך מיליוני ועשרות מיליוני שנים הגשם יורד ומחלחל למטה, ושודד מהקרקע את כל החומרים המזינים שיש בה. ואם זה לא מספיק - ברוב האי גם אין ממש עונות כמו "קיץ" או "חורף", אלא רק עונה יבשה ורטובה. וגם העונות האלו לא כל כך משמעותיות לעומת המחזורים הרב-שנתיים של שנות בצורת ושנות שטפון רצופות שפוקדות את היבשת מזה עידנים.

אז אלו לא תנאים נוחים כל כך, אבל כל היצורים שחיים כאן שרדו כי הם גילו דרכים להתמודד עם התנאים האלה. הקנגורו, למשל, הוא החיה היחידה מבין אוכלי העשב הגדולים שלא יכולה פשוט לעמוד במקום אחד כל היום ולאכול (כמו כבשה או פרה) וגם לא יכולה לנדוד בעקבות הגשמים (כמו זברה), אלא צריכה לכסות כל יום שטחים נרחבים כדי ללקט את מעט הצמחים שהיא יכולה למצוא. מנגנון הקפיצה לא רק נראה נהדר, הוא גם עוזר לה בזה - הגידים הענקיים בכפות הרגליים שומרים את האנרגיה מקפיצה לקפיצה כמו... ובכן, כמו קפיץ. ולא רק זה, אלא שהקנגורו לא צריך להפעיל את הסרעפת כדי לנשום בזמן שהוא קופץ - המעיים שלו עולים למעלה למטה ומפעילים את הריאות! מדהים! בזכות שני הדברים האלה, קנגורו צורך 20% פחות אנרגיה מחיה הולכת או רצה בגודל דומה. וזו חיה כל כך מצליחה, שמותר לצוד אותה חופשי - גם אם הורגים כל שנה 15% מהקנגורואים שיש באוסטרליה, האוכלוסיה נשארת יציבה.

היי.

היי!

רוצים עוד דוגמה? לכל היצורים באוסטרליה קשה לשרוד מספיק זמן במהלך הבצורות כדי לחכות לשנים ברוכות הגשם. אז על מה המערכת האקולוגית בכל זאת מתבססת, באיזורים מסוימים? על טרמיטים! אחרי שטפונות הם אוספים את כל העשב הפראי שצומח בסביבה ואוגרים אותו בתוך התילים הענקיים שלהם (כמה מטרים לגובה) במשך חודשים ואפילו שנים. לטאות באות ונחות בצל התילים, ציפורים ניזונות מהטרמיטים, ומעגל החיים נמשך. יש כבישים בצפון אוסטרליה שבהם אפשר לספור מאות תילי טרמיטים על כל קילומטר. נראה כמו פלנטה אחרת.

פוטושופ? לא.

***

בפוסט הקודם סיפרנו לכם שיצאנו לדרך, והתחלנו לחצות את אוסטרליה לאורך, מצפון לדרום. יש כביש אחד בדיוק שחוצה את המדבר העצום הזה, שאורכו יותר מאשר המרחק בין ישראל לאפגניסטאן או בין לונדון למוסקבה. האטרקציה הראשונה שמגיעים אליה בדרך היא עיירה שביצעו לידה בעבר ניסויים גרעיניים וכיום יש בה בעיקר מדעני טילים של משרד ההגנה האוסטרלי (הידעתם שאוסטרליה היתה הרביעית לשגר לווין לחלל, אחרי רק ברה״מ, ארה״ב וצרפת?). בלונלי פלנט כתוב שהיא נראית מוזרה, מתוכננת ומעט הזויה. האמת שהיא פשוט נראית בדיוק כמו צאלים. 

"Woomera" - "זורק החניתות" בשפה האבוריג'ינית המקומית

חוקי תנועה של הטריטוריה הצפונית! יש!

שני שליש מהדרך לדרווין.

האטרקציה השניה שמגיעים אליה היא קובר פדי (Coober Pedy) - עיירת כורים שנודעה בתור "בירת האופַּל העולמית"**. כריית אופל (אבן יקרה צבעונית) היא לא עסק רווחי במיוחד, וקצת דומה להימורים לטווח ארוך. אין חברות מסחריות שעוסקות בזה, לצורך העניין. המקומיים טוענים שזה בגלל שהחוק קובע שרק אדם פרטי יכול לרשום זכות על חלקה, אבל ייתכן שזה בגלל שזה פשוט לא מספיק כלכלי ואין דרך לדעת מראש איפה ומתי יימצא אופל. הדרך היחידה לדעת אם יש אופל במקום מסויים היא להגיע ולהתחיל לחפור באדמה. יש הרבה סיפורים פיקנטיים על ריבים וסכסוכים בין שותפים בשדות שבהם הבחור שהמגרש רשום על שמו מנסה לגרש את השותף שלו כשמוצאים משהו. העלילה מסתבכת כשמתברר שאם השוטרים צריכים להגיע עד לשם זה דורש מהם נסיעה של 372 קילומטרים. ואז הם מגיעים עצבניים. עוד דבר מעניין הוא שמתוך אוכלוסיה של 2,000 איש בעיר, כמחצית מהם גרים בבתים חצובים בתוך ההר כדי להתגונן מהשמש הקופחת בקיץ (50 מעלות) והזבובים הטורדניים. הרבה מהכורים שהתיישבו בעיר הגיעו עם נסיון חפירה מרובה ממלחמת העולם הראשונה, והמבנים שהם חצבו הם כיום האטרקציה העיקרית כאן.

זוהי משאבת אדמה ענקית שהמציאו ממש כאן.

בית מתחת לאדמה! יש מלא אבק, אבל אין חלונות.

הממם.

אגב זבובים, היצורים האלה (bush flies) נראים כמו זבובי בית רגילים, אבל הם כל כך נואשים לקצת לחות שהם עפים לאנשים אל תוך העיניים, האוזניים והפה. לעיתים ישר אל תוך הגרון. מנסיון. אשכרה קנינו רשתות לפנים כדי להתגונן מהם, למרות שכמה שבועות קודם היה נראה לנו מגוחך שמוכרים כאלו בחנויות טיולים. 

יש להם פטיש לגב.

הציורים של הזבובים אמורים להרחיק אותם, כי הם שונאים להיות צפופים. ממש.

Kata Tjuta, או The Olgas. סלעים ממש גדולים.

Uluru, או Ayer's Rock. הסלע השני בגודלו בעולם. די גדול.

King's Canyon. זהו נקיק.

היי.

אחרי כמה ימים של נסיעות (ישר, ישר, ישר) הגענו לבירת האאוטבק - אליס ספרינגס, עיר קטנה וחמודה מלאה בטיפוסים מעניינים. עשינו חיים בקרוואן פארק עם בריכה, בירה וואלאביז "פראיים" שמגיעים כל ערב לחניה כדי לאכול מידיים של תיירים; ועשינו חיים בשטח עם ג'וקים, רוחות ואמו אחד מטומטם שעמד לילה שלם באמצע חניון לילה ואז כל הבוקר ניקר חוטים של אוהלים (ר' וידאו). באחד הימים האוטו שלנו נתקע 80 קילומטר מחוץ לעיר. המזל שלנו היה שנתקענו בדיוק ליד טלפון חירום, אבל חוסר המזל שלנו היה שטלפון החירום היה מקולקל. בדרכים לא דרכים הצלחנו להזמין גרר, וחוץ מזה שהגרירה עצמה היתה חוויה מגניבה, הבחור שאסף אותנו היה טיפוס מרתק - מכונאי בעברו שגם בילה כמה שנים בתור כורה אופל. מסתבר שלו דווקא היה מזל והוא מצא קצת אבנים נוצצות. מספיק בשביל לקנות להורים שלו בית, לתת להם 100 אלף דולר ולפרוש לפנסיה בגיל 45. הוא סיפר לנו סיפורים מהחיים במכרות, למשל על חגיגות שנה חדשה שכללו זריקת חבית חומר נפץ לבור בעומק 60 מטר. או על הגעה לפאב בבולדוזר, כשבסיום הערב אין בעיה לחזור שיכור כי אתה מפלס כביש לעצמך.

למי שתהה, עוד נשארו מקומות בעולם שאפשר לברוח אליהם ולחיות בלי שום קשר לציביליזציה.

מי עושה למי פוטובומב?

תינוק!

זה לא פארק או גן חיות, אלו וואלאבי שחיים בטבע. הם יורדים כל יום כבר שנים אל מגרש החניה של הקרוואן פארק, שמוכר שקית אוכל קטנה בדולר.

היוש.

שלום לך. חשבנו שהוא מקרטון, כי הוא לא זז כל הלילה. ראו וידאו כדי להתעדכן בהרפתקאותיו בבוקר.

קדימה, וולי! אתה יכול לעשות את זה!

המכונאי/כורה/מחלץ היה גם זה שסיפר לנו על מירוצי מכוניות חובבים שהתקיימו באותו סופשבוע בעיר. נסענו, וזה היה מדהים. זה הרגיש כמו סצנה מסרט על רדנקס, עם משפחות שלמות שהגיעו בטנדרים, התיישבו על צידניות מלאות בירה, ולא קמו עד שהן התרוקנו. רק שהאנשים היו משכילים, נחמדים ורהוטים. בכלל, כל מי שפגשנו היו כאלה, גם אלה שלא הייתם מצפים מהם, כמו למשל אלו שגרים בקרוואן פארק באופן קבוע. 

אם כבר מדברים על "כל מי שפגשנו", אז כולם אמרו לנו את אותו משפט כשסיפרנו להם שאנחנו מתכוונים לנסוע לדרווין - "באמת? עכשיו? אתם בטוחים?". הם התכוונו שאולי זה לא רעיון טוב לנסוע לצפון הטרופי בעונה הרטובה, כפי שנגלה על בשרנו בהמשך, אבל אנחנו אמרנו "מקסימום - חוויה" והמשכנו הלאה.

אלי במגרש המירוצים

היכנסו ותחוו הכנסת אורחים בנוסח האאוטבק!

Devil's Marbles, אוסף של מאות סלעים עגולים באמצע המדבר. מקום טוב לפגוש דינגו.

תמשיכו ללכת, אין פה מה לראות.

*** 

טיילנו לא מעט בחיינו, אבל עד אוסטרליה עוד לא ממש יצא לנו לעשות קמפינג. מה זה קמפינג? זה כמו טיול ברגל אבל עם אוטו. או כמו טיול עם אוטו, אבל כשישנים בשטח. דוחסים לתוך המכונית בגדים, נעליים, כלי בישול, גזיות, כסאות, שולחן, מזרון, שקי שינה ואוהל ויוצאים לדרך. כבר אחרי יום-יומיים האוטו הוא לא סתם כלי רכב, אלא בית לכל דבר. יש לו אופי, יש לו שם. "וולי", למקרה שתהיתם, על שם המוסכניק השמן שמכר לנו אותו. קמים לידו בבוקר, הולכים לישון לידו בערב, ולפעמים אפילו ישנים בתוכו. אם נמצאים באמצע סופת רעמים, למשל, והגשם והרוח כל כך חזקים שהם מפילים את האוהל והוא ספוג במים למרות שהוא עמיד לגשם וגם כיסיתם אותו בברזנט, והברקים כל כך חזקים שהם מאירים חצי מהשמים. סתם, דוגמה היפותטית.

בית ללילה

אותו בית, במקום אחר. המטבח מאוד קרוב לחדר השינה

כמו בכל דבר, גם בקמפינג האוסטרלים יודעים מה טוב להם, ולא אוהבים להתאמץ שלא לצורך. לא תמצאו פה מקומי אחד שיושב על הרצפה, מנסה לייצב גזיה קטנטנה על שטח לא ישר או נאבק עם מנגל פחמים. הגזיה תהיה בעצם כירה כמעט כמו בבית, המנגל יודלק על ידי גז בלחיצת כפתור, הכסא המתקפל יהיה מרווח ונוח והאוסטרלי יישב בו בנחת, מלטף את הזקן ביד אחת ושותה בירה ביד השניה. אבל בקבוק הבירה תמיד יהיה בתוך מין שרוול גומי ואף פעם לא סתם ביד, כי הם אובססיביים כאן לגבי הטמפרטורה של הבירה שלהם. בהתחלה זה היה נראה לנו מוגזם, אבל אנחנו חייבים להודות - אם כבר להיות אובססיבי לגבי משהו, אז זו בחירה לא רעה בכלל.

חוץ מבירה, האוסטרלים מאוד אובססיביים לגבי ספורט (כולל דברים מוזרים כמו פוטבול אוסטרלי, קריקט, מרוצי כלבים ודיג), אבל בכל יתר הדברים הם מאוד רגועים. זה אולי מה שהכי מאפיין אותם - גישת ה-no worries, mate. בהכללה, הם גם נוטים להיות מאוד נחמדים ויעזרו לך עוד לפני שביקשת - לפעמים יותר מדי. רוצה הוראות הגעה לאנשהו? אין שום בעיה! תקבל על הדרך הסבר של 40 דקות על כל האטרקציות ואתרי הקמפינג שיש בדרך. רצית לשאול מה השעה? אין בעיה! תקבל את כל סיפור חייו של אדם זר שנורא רוצה לחלוק איתך מחוכמתו. מחפש חניה? מגניב! סיכוי לא רע שמישהו ייגש אליך ויספר לך שהוא יוצא מחניה עוד לפני ששמת לב אליו. בקיצור, עם נהדר. אולי זה מה שהבריטים היו יכולים להיות אם היתה להם קצת יותר שמש.

האמת, גם לנו אין מושג מה קורה פה

שתי דוגמאות נוספות לכמה האוסטרלים אדירים: ראשית, מובמבר ממש תפס פה וכמעט כל יום רואים בעיתון קבוצה אחרת של שוטרים, כבאים או רואי חשבון משופמים לתפארת. שנית, רק כאן תוכלו למצוא ראש ממשלה לשעבר שגם קבע שיא גינס בשתיית בירה (1.4 ליטר ב-11 שניות). קבלו את תגובתו המופתית כשאוהד מציע לו כוס בירה באמצע משחק קריקט:

***

60 שניות על השפה האוסטרלית:

באוסטרליה מדברים אנגלית בריטית עם טוויסט. המבטא לא כל כך קשה להבנה (הוא דומה לבריטי, אבל קצת יותר... אחר), אבל יש מלא מילים שאנחנו לא מורגלים בהן. במקום "תודה" ו"אין בעד מה" הם אומרים cheers ו-no worries, במקום "חבר" הם אומרים mate (כולל שימוש ב-mateship ל"חברוּת"). ויותר מהכל, הם אוהבים לקצר. זה כאילו הם לא רואים סיבה להתאמץ ולומר מילים ארוכות - יתוש הוא mozzie, אוסטרליה היא Oz, טסמניה היא Tassie, ומישהו ששם משפחתו תומפסון ייקרא Thomo. הם אפילו עושים את זה כשזה לא חוסך הברות - football, למשל, הופך ל-footy ו-breakfast ל-brekkie.

אה, ויש להם גם גרסה משלהם ל-y'all הטקסני. כשהם אומרים "אתם", הם מבטאים את זה you'se, וכך אפשר להבין שזה לא "את/ה". זה נחשב שפת רחוב, אבל זה מבריק. בנוסף, יש משהו שאנחנו לא מצליחים להתרגל אליו - כשהם אומרים לך להתראות, הם לא אומרים goodbye אלא see you later, גם אם הם מילאו לך דלק בתחנה באמצע שום מקום ואין שום סיכוי שתתראו שוב. 

וכעת, 52 שניות על השפה האוסטרלית (כולל פרסומת לא כל כך סמויה):

***

ולסיום, סצנות מחיי הקמפינג! והפעם, ציטוטים נבחרים של נריה:

--

אלי: ״את רוצה לצחצח שיניים?״

נריה: "כן".

פאוזה.

אלי: ״...את מתכוונת לצחצח שיניים?״

נריה: ״לא יודעת״.

--

אלי: ״אז אנחנו לא שוטפים כלים היום, נכון?״

נריה: ״אני בטח לא״.

--

[נריה לוקחת שני דובדבנים]

אלי: ״תביאי אחד״.

נריה: ״אבל לקחתי את הטובים לעצמי!״

--

אלי: ״בואי נעבור לצל?״

נריה: ״מזמן אמרתי״.

אלי: ״מה? מתי אמרת?״

נריה: ״אה, אז אולי חשבתי״.

--

אלי: ״צריך לזכור, כשחוזרים, לעשות דברים כיפיים סתם ככה, בלי סיבה״.

נריה: ״ברור. מבחינתי לעשות רק דברים כיפיים״.

--

ללא הקשר. סתם תמונה יפה שצילמנו

***

* אמר את זה טוב מאיתנו סופר המסעות הנפלא ביל ברייסון: לאאוטבק אין גבולות מוגדרים. עבור האוסטרלים, כל מקום שהוא קצת כפרי הוא "the bush", ואיפשהו ה-bush הופך ל-outback. ואז אחרי כמה אלפי קילומטרים ה-outback נהיה שוב bush, ואז יש עוד עיר, ואז האוקיינוס. וזו אוסטרליה.

** בירת האופֶל העולמית, היא, כידוע, [השלימו עיר שאתם שונאים].

ועוד סרטון! שלוש דקות של כיף במדבר!