טופ צ'ויס

תיכף נחזור לספר לכם על הטבע המרהיב בניו זילנד, אבל קודם אנחנו חייבים לשתף אתכם במשהו אחר.
מארחת: "אתם יודעים שיש ניסים בעולם, נכון?" אנחנו: "..." - "אתם לא חושבים?" - "לא יודעים. אנחנו בחיים לא ראינו נס." - "אז בואו תשמעו, אני אספר לכם משהו. אני לא אנסה לשכנע אתכם, רק אספר לכם סיפור ותגידו לי אתם מה דעתכם." - "אוקיי." - "אנחנו נוסעים בכביש, בעלי נוהג. בדיוק כמה ימים קודם לכן דיברתי איתו על זה שמאוד היינו רוצים לבקר בישראל. אבל מה? אנחנו לא מכירים אף יהודי! אז כמובן שהתפללנו ובקישנו לפגוש יהודי. בכל מקרה, אנחנו נוסעים לנו, קצת ממהרים, ויש בחור שעומד בכביש ותופס טרמפים. אנחנו לא עוצרים לו. אחרי דקה אלוהים מדבר אליי. הוא אומר לי 'תעצרו לו.' אני שואלת אותו למה, והוא אומר לי שוב 'פשוט תסתובבו, ותאספו את הטרמפיסט.' אז אני אומרת לבעלי להסתובב ולאסוף אותו, ומה אתם יודעים? הבחור יהודי, מישראל! זה לא יכול להיות צירוף מקרים, נכון?! תגידו לי אתם - זה חייב להיות נס, לא?"

נס!

***
התארחנו לא מעט אצל אנשים מארגון בשם היט - Hosting Israeli Traveleres. מקימו של הארגון ניצל צירוף מקרים מוצלח במיוחד - מצד אחד, נוצרים אוהבי ישראל מאוד אוהבים לפגוש ולארח את בני ובנות העם הנבחר; ומצד שני, בני ובנות העם הנבחר מאוד אוהבים לקבל דברים בחינם.   כל המארחים בהיט ללא יוצא מהכלל* הם אנשים סופר נחמדים, שממש שמחים לארח מטיילים ישראלים, לפנק אותם ולתת להם קורת גג, מקלחת, טיפים על האיזור ולפעמים ארוחה טובה. כולם היו מעניינים וחיוביים ומכולם יכולנו ללמוד משהו - על סוסים, על בניית בית במו ידיך במשך 15 שנה, על צילום**, על אימוץ וגידול יתומים, על חקלאות, על עבודה קשה. רובם קשישים, חמודים, טובי לב, נדיבים וחברותיים. באמת שאין לנו מילה רעה לומר עליהם, הם אירחו אותנו כמו בני בית וזה היה מקסים ומרגש. 
אתם מרגישים שעומד להגיע כאן "אבל"? ובכן, ה"אבל" הוא שהיה לנו קצת מוזר לשהות במחיצתם של אנשים יראי-אלוהים בצורה ישירה כל כך. אנחנו כמובן מוקפים באנשים ברמות שונות של אמונה גם בארץ, אבל יש משהו בנוצרים אדוקים שהוא... אחר. עצם המחשבה שהם מארחים אותנו כי הם מאמינים שאנחנו העם הנבחר ושמשרתיו של ישו מצווים לעזור לנו היתה לנו קצת מוזרה. נריה אפילו שאלה אחד מהם ישירות - "אם היהודים הם כל כך חשובים, חשבת פעם להתגייר?"... "מה פתאום!", הוא ענה, "ביום הדין רק המאמינים בישו יינצלו". "רגע, אז היהודים לא יינצלו?", היא שאלה אותו. "בטח שהם יכולים להינצל. אם הם יאמינו בישו," הוא ענה לה, כאילו הוא מסביר משהו מובן מאליו לילד קטן. כנראה שהעובדה שאנחנו עומדים להישרף בגיהנום בקרוב (לדעתו) לא הטרידה אותו כל כך.

התמונה לא קשורה לאמור לעיל, אגב. אלו אנשים אחרים, אבל אין לנו שום דבר מצחיק לומר עליהם - הם פשוט היו נורא נחמדים

***
האמת היא שרובם לא אמרו מילה על ישו במשך כל השהות שלנו***, אבל מאחדים מהם שמענו סיפורים מעניינים. אחד מהם, למשל, המליץ לנו לבקר באתר טבע מקומי שיש בו מצוקים שמדע הגיאולוגיה טוען שנוצרו במשך מיליוני שנים על ידי זרימת קרחונים. הוא ציין כלאחר יד שכנראה שהגיאולוגים לא קראו את ספר בראשית, שהרי לא יכול להיות שהם נוצרו כל כך מזמן, כשהעולם כולו בן פחות מששת אלפים שנה! ברור לכל בר דעת שהמצוקים היפהפיים הנ"ל נוצרו במבול של נח. הוא לא אמר את זה בטון תקיף או כועס, אלא יותר כמו "אויש, הגיאולוגים האלה. שכחו את בראשית, כאלה מצחיקולים". 
אחד אחר התייחס לגל הקור החריג שבדיוק פקד את ארצות הברית, וציין שיש קו מקשר בינו לבין הוריקן קטרינה - שניהם קרו אחרי התגברות מאמצים אמריקניים לתווך במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. וזה לא סתם צירוף מקרים לדעתו, אלא עונש ישיר ומיידי של היושב במרומים. במילותיו שלו: "האמריקאים האלה, הם פשוט מטומטמים. איך הם לא קולטים שבכל פעם שהם מנסים לחלק את ארץ הקודש, קורים להם אסונות טבע?! זה כל כך ברור!"
***
טוב, הבטחנו שנחזור לספר לכם על הטבע. יצאנו בניו זילנד לטרקים וטיולים רגליים מכל מיני סוגים, ואין ספק שיש משהו מיוחד כשיוצאים לטיול ברגל. אין טלפון, אין אטלס, אין הסחות ואין תכניות. רק אתם והרגע. ויש כזה גיוון ברגעים! אפשר באותו יום להתלהב מנוף, להתפנק עם כוס תה, ללכת עם שלג דוקר בפרצוף ולתהות האם אצבעות הידיים אי פעם יפשירו, להיות בהלם מעוצמה של מפל שיוצר גשם צידי כשהוא נוחת על הקרקע, ולשבת בערב סביב האח ולפטפט. לפעמים זה רק אנחנו ושירה ואיתמר, ולפעמים זו קבוצה של אותם 40 איש, שמתראים בבקתה כל ערב בסוף המסלול, כל אחד עם סיפור מעניין משלו: הזוג ההולנדי עם הסטים התואמים של ציוד הטיולים; טוביאס מגרמניה, שעובד בחקלאות והבוס שלו שכר אותו לסחוב לו את הציוד בטרק; הישראלים בני הארבעים שהשאירו את הילדים בבית ולא נעים להגיד, אבל אפילו לא ממש מתגעגעים; המקומיים שמתעקשים להתרחץ בנחל, גם כשכל היום ירד גשם ובמהלך הלילה עומד לרדת שלג; וכמובן הכוכבת ג׳ואן בת השישים פלוס מקנדה, שכולם יודעים שהיא לא אוכלת הרבה, שקשה לה ללכת, שיש לה אבן בתיק ושהיא צריכה להיות מחר בקווינסטאון, ושכולם דואגים לה, מאכילים אותה וסוחבים אותה. 

מילפורד - מסלול הליכה בן ארבעה ימים שקיים מאז המאה ה-19

שירה ואיתמר - קיימים מאז שנות השמונים

שלג - קיים מאז שאלוהים ברא אותו

מאסטר שף, הגרסה הניו זילנדית?

כנראה שלא.

***
"רגע", אתם אומרים! "מה אתם מקשקשים?", אתם מתלוננים. "הבטחתם לספר לנו עוד על הטבע בניו זילנד!"
ובכן... אנחנו לא ממש יודעים מה לומר. הוא מאוד מאוד יפה. פראי. מרהיב. עוצר נשימה אפילו. אבל מה אפשר לומר על זה? אם אתם רוצים לדעת איך זה באמת מרגיש לטייל בטבע כזה, עדיף שתפנו למשורר, או למלחין. או בעצם, צאו לטייל בעצמכם.
אבל זה לא פייר. לא באתם לפה כדי שנגיד לכם "רוצים לדעת איך בניו זילנד? לכו בעצמכם". אז יש לנו משהו אחר להציע לכם - כמה תמונות, בשווי אלף מילים כל אחת, פלוס-מינוס. 

איפה זה? אנחנו לא זוכרים

עמק המתוּקיתוּקי

עדיין אותו עמק. "לא רחוק משם יש עמק לא פחות יפה אבל הרבה פחות מתויר ששווה לקפוץ אליו. קוראים לו עמק המלוחילוחי" - א. קיסלר

בום!

מסלול בשם רוט ברן. Route Burn. מסתבר שרוט זה שם של נהר וברן זה כינוי כללי לנהר. מבלבל מאוד.

בום!

***
אז מה עוד אנחנו כן יכולים לספר לכם?
שנורא כיף לטייל עם איתמר ושירה, כמו שהזכרנו כבר בפוסט הקודם; שהיה תענוג נדיר לפגוש את אסף עינב ואת דנה**** אחרי שנים של נתק ולבלות פתאום כמה ימים של זמן איכות ביחד; שכמו בכל טיול טוב, גם אצלנו התפתח מילון מושגים וסלנג שמובן רק לנו. למשל, שלוש אחיות (סיעודיות, לא בדם) מניו זילנד לימדו אותנו את הביטוי הנהדר "not my monkey, not my circus" שנועד לציין שמשהו הוא אינו הבעיה שלך. החלק הכי טוב? המשפט מלווה בריקוד שמח קטן! נשאיר לכם לדמיין אותו בעצמכם. עוד ביטוי שתפס חזק - never again. הוא נועד לציין חוויה שלילית במיוחד, בנוגע לאטרקציה, מסעדה או מקום לינה. ההשראה? דירוגים ששירה ואיתמר קראו על איזושהי אטרקציה ב-tripadvisor, וציירו תמונה מגוונת מאוד - משהו בסגנון הכותרות "awesome!", "wouldn't go back if they paid me" ,"best experience of my life" ולסיום ביקורת בעלת שתי מילים בלבד - never again. האם יש ביטוי הופכי, אתם שואלים? בוודאי! ביטוי ששירה ואיתמר השאילו מהלונלי פלאנט - top choice. זה לא סתם משהו טוב, אלא משהו שהוא בבירור הכי טוב בתחומו באיזור מסוים. זה לא חייב להיות משהו יוצא דופן, או משהו ייחודי. פשוט הכי טוב. 

כן.

אגם מריאן

תאכלו את הלב, חדר אפס

בתמונה: זמן איכות עם אסף ודנה

בתמונה: מנה דיאטטית

יושבים בקווינסטאון על המים

בום!

***
טוב, רגע, אנחנו יכולים לספר לכם עוד משהו לסיום. גילינו משהו מעניין בניו זילנד - לפעמים החלקים הכי מגניבים בטיול הם דווקא ההנאות היומיומיות הקטנות, והשגרה הנוודית שמתפתחת עם הזמן כשחיים בדרכים. הטקס הלילי שבמסגרתו פותחים את האוהלים, מנפחים את המזרנים, אוכלים ומפטפטים; העצירות לכוס קפה ובראוני בבית הקפה המדורג הכי גבוה ב-Trip Advisor בכל עיירה קטנה; ההיכרות האינטימית עם הסוגים השונים של החריקות, הצפצופים וקולות הבעבוע שרכב עם פז"ם של 350,000 ק"מ יודע להפיק; שקיעות; טחינה טעימה. רגעים סתמיים שאם עוצרים להתמקד בהם, קולטים שהם מכילים הרבה יותר. הנה, נשאיר אתכם עם רגע כזה לדוגמה:
שתיים בצהריים, איפשהו באי הדרומי של ניו זילנד. נוסעים בוואן ישן על כביש מתפתל של נתיב אחד. בלוז שקט ברקע. אלי נוהג, נריה ישנה במושב שלידו, איתמר ושירה ישנים מאחור. באזיל שיח הבזיליקום מתנפנף ליד מוט ההילוכים, משפחה של גרביים מנמנמת בשמש על גבי הדשבורד. ירוק משמאל, הרים מימין. תחושה של בית. עולים על דרך עפר, מישהו מתעורר ואז נרדם שוב. חוזרים לאספלט. השמים מעוננים, אבל יש פיסה של כחול הרחק מלפנים, כמעט באופק.
אולי לשם נוסעים?

--------------------------
* טוב, היתה אחת לא כל כך נחמדה.
** http://www.blipfoto.com/acyclinggranny
*** אבל השאירו לנו בחדר ספרים על יהודים שגילו את ישוע מושיענו ושכחו מגזינים מרתקים על בריאתנות פתוחים על השולחן בסלון. אחד גם הזמין אותנו לראות איתו סרטון של אוונגליסט שהוא אוהב במיוחד. ישבנו וצפינו בפה פעור קמעה כיצד המרצה הכריזמטי שעל הבמה מסביר את גודלו של היקום, את הקוטר הבלתי נתפס של הכוכבים, את המרחקים האדירים ביניהם, את קטנותנו שלנו לעומת הגלקסיות. מה הפאנץ'? "תראו את היקום, הוא כזה ענק ועצום!... ואת כ-ו-ל-ו אלוהים ברא!!! ומה הכי מדהים?! עדיין אכפת לו *ממך*! הוא אוהב *אותך*! איך זה גורם לך להרגיש?!"
**** אסף הוא חבר של אלי מהמכינה, ודנה היא אשתו. שניהם אדירים.