על גולשים, תנינים וחיות אחרות

היושים! בואו ננסה משהו חדש: נשים את הסרטון פה בהתחלה. 

דרווין היא מקום מיוחד, שצריך לנסוע כמעט שבוע כדי להגיע אליו לא משנה מאיפה יוצאים. למעשה, היא יותר קרובה לבאלי שבאינדונזיה מאשר לכל עיר באוסטרליה. יש בה אנשים מ-50 מוצאים שונים (אפילו אם לא סופרים את עשרות שבטי האבוריג'ינים מהאיזור), היא מוקפת בטבע פראי ויפהפה ויש בה אווירה רגועה ונהדרת שהמארחים האדירים שלנו גולדן וכריס עזרו לנו להיכנס אליה. הדבר המדהים הוא שתושבי העיר הזו כל כך נהנים ממנה על אף התחושה שהיא כל הזמן מנסה לגרש אותם, להתיש אותם או להרוג אותם.

הנקודה האדומה ליד סקוטלנד.

סתם לדוגמה: אי אפשר לגדל רוזמרין בחצר כי הטרמיטים אוכלים אותו; אי אפשר לשחות בים רוב השנה כי יש שם מדוזות שיכולות לגרום להתקף לב תוך 3 שניות; אי אפשר לשחות בנהרות כי יש תנינים אוכלי אדם (אחד על כל 100 מטר של נהרות, או אחד על כל שני תושבים בטריטוריה הצפונית*); יש בכל מקום חרקים טרופיים ענקיים ונדמה שאם כל בני האדם ייעלמו לשבועיים, הג'ונגל ישתלט על הכל בחזרה; ואם כל זה לא מספיק, אז מזג האוויר חם ולח ומתיש עד כדי כך שבריכה היא לא סמל סטטוס, אלא פריט חובה בכניסה לכל בית - משהו שחייבים לקפוץ לתוכו כשחוזרים מהעבודה, עוד לפני המקלחת הקרה. 

זה לא בצחוק, אפילו קצת.

- "היי, יש פה מלא תנינים פראיים בנהר ליד העיר. מה כדאי שנעשה?"
- "אווו, אני יודע! בוא ניקח תיירים בסירות קטנות לראות אותם, ננדנד מולם חתיכות בשר ונלמד אותם לקשר בני אדם עם אוכל!

אם כבר דיברנו על זה, אז מזג האוויר הוא ישות עוצמתית מאוד בצפון הטרופי של אוסטרליה. אין פה עונות כמו שאנחנו מכירים אותן, ובמקומן השנה מתחלקת לשתי תקופות - ״היבשה״ ו״הרטובה״. בעונה היבשה, מזג האוויר נפלא, נעים ומרענן, יש הרבה פסטיבלים וכולם שמחים. בעונה הרטובה חם מאוד, לח, גשמי מונסון מציפים את האיזור כל כמה ימים, ומגיעים פה ושם גם ציקלונים. המילה ״ציקלון״ נשמעת פחות מאיימת מ"טייפון" או "הוריקן", אבל למעשה זה שם אחר לאותה תופעה - סופה טרופיות שמביאה איתה המון גשם ורוחות של עד 300 קמ״ש. העיר דרווין הושמדה לחלוטין על ידי הציקלון "טרייסי" בערב חג המולד 1974 (71 הרוגים, 80% מהבתים בעיר נהרסו לחלוטין), והאירוע חקוק בזכרון הקולקטיבי כאן בערך כמו שום כיפור אצלנו. כל מקומי הוא מומחה לאקלים, יודע להסביר את ההבדל בין רוח מערבית למזרחית, מה קורה כשחזית קרה פוגשת אוויר חם, מה קורה ב-jetstream בזמן שיש לחץ אטמוספרי נמוך על הקרקע. עבור כולם האתר של השירות המטאורולוגי (המעולה, עם שידורים חיים של רדאר גשם בכל שעות היממה) הוא אחד האתרים הכי נצפים בכל זמן נתון. כשהעונה הרטובה מתחילה, אנשים משווים מקלטים ומפטפטים על עובי חלונות בערך כמו שאצלנו בוחרים את מיקום החדר האטום כשיש מתיחות מול סוריה. לנו, למשל, יצא להתעורר לילה אחד מברק כל כך חזק שהוא סנוור אותנו דרך וילונות (שחורים!) עבים מוגפים בעודנו ישנים. אבל הדבר הנורא באמת הוא הבילדאפ - התקופה לפני שהגשמים מתחילים, כשהחום והלחות מגיעים לרמות בלתי נסבלות, האוויר עומד במשך שבועות ואין אף טיפת גשם כדי להקל על העומס. זו התקופה שבה יש הכי הרבה פשעים אלימים, והיא ידועה כ״שגעון המנגו״ בגלל שהיא גם התקופה בה מבשילים המון עצי המנגו שיש באיזור. בילדאפ קשה במיוחד יכול לשבור אנשים ולגרום להם לרוץ בחזרה לחוף המזרחי, ואומרים שאם עברת אחד כזה ואתה עדיין אומר שאתה אוהב את דרווין, אתה יכול לקרוא לעצמך מקומי. 

בשלב מסוים בנסיעה לדרווין הגיעה משום מקום סופה. נסענו מאחורי משאית ענקית עם שני פנסים צהובים על הגג. הגשם היה עד כדי כך חזק, שלמרות שהיינו רק עשרה מטרים מאחוריה, לא ראינו אותה בכלל אלא רק עקבנו אחרי האורות הצהובים שנראו בקושי. היינו עוצרים בצד, אבל לא היה איפה. תגובת נהגי המשאיות המקומיים, שהתלוננו באוזניהם לאחר שבסופו של דבר עצרנו בתחנת דלק: "לזה אתם קוראים גשם? הגשם אפילו לא התחיל עדיין!"

"למה הבאתם אותי לפה?!"

בקיצור, מי שבוחר לגור בדרווין הוא כנראה אדם חיובי וחסר דאגות אפילו ביחס לאוסטרלי הממוצע. העיר רגועה, נקיה ומודרנית, האוכל טעים, הבירה קרה, תעשיות הכריה והגז מספקות המון תעסוקה, שוק הנדל"ן פורח ומסורות הדיג, השיט והראגבי נשמרות בקנאות. אגב, מה הסיפור עם דיג? זה דבר מוזר. אף פעם לא ניסינו לדוג עד שהגענו לפה, ולא כל כך הבנו מה הקטע. ובכן, בזכות החברים שלנו מדרווין התנסינו בזה (ללא הצלחה), ואנחנו חייבים לומר - לדוג זה בעצם כמו לא לעשות שום דבר. עומדים או יושבים, מחזיקים חכה, ומחכים שהזמן יעבור. אולי שותים איזו בירה, או מפטפטים עם החברים שלידך. בקיצור, פעילות נהדרת. אה, ולפעמים מקבלים דגים בסוף.

דיג, או בשמו האחר - עמידה במקום.

***

כדי להגיע מדרווין לחוף המזרחי ולחוות סוף סוף ים שאפשר לא רק להתמוגג ממנו אלא אשכרה לשחות בו**, צריך לנסוע שוב ארבעה-חמישה ימים דרך האאוטבק. עוברים בדרך בדיינרים נטושים, במכרות ענק, בעיירה שידועה כמרכז דינוזאורים, ובעוד כל מיני נקודות ציוריות. בלילה האחרון עצרנו בחניון בצד הדרך, 350 קילומטרים מעיירה אחת ו-550 קילומטרים מהעיירה הבאה. הכנו ארוחת ערב טעימה, נהנינו מהשקיעה, ולאחריה התמוגגנו משמיים זרועי כוכבים כמעט כמו בנפאל. היה כל כך חשוך ושומם שהיה אפשר לראות אלומת פנסים של רכב שמגיע ממרחק כמה קילומטרים. כמובן שזה בדיוק הרגע שבו הגיח משום מקום כלב ענק והתחיל לשעוט לכיווננו. כבר היינו בטוחים שנצטרך להילחם בו עד המוות, אבל מסתבר שהכלבים באוסטרליה נחמדים כמו האנשים. הוא קפץ עלינו, ליקק אותנו ושיחק איתנו. 

בתמונה: מומו צופה בשקיעה. לא בתמונה: כלב ענק משום מקום.

***

למחרת הגענו לעיירה Cairns, שידועה בעיקר כבירת הצלילות של אוסטרליה בשל קרבתה ל-Great Barrier Reef, שונית אלמוגים באורך 2,300 קילומטר שמהווה את האובייקט הגדול ביותר בעולם שנבנה על ידי יצורים חיים. מדובר במקום שקט וחביב, אבל אחרי שהתרגלנו לעיירות של פאב אחד ולרחובות שוממים, הרגשנו קצת המומים להיות במקום תיירותי. "תראה כמה אנשים יש ברחוב!"; "וואו, יש פה שלוש מסעדות שונות אחת ליד השניה!"; "אני לא מאמין, כבר שבע בערב באמצע השבוע והכל עדיין פתוח!".

בכל מקרה, התחנה הבאה שלנו היתה ספארי צלילות בשונית המדוברת, יומיים של קורס על היבשה עבור נריה ושלושה ימים על ספינה לשנינו. למי שלא צלל מעולם, מדובר בחוויה מיוחדת. השונית יפהפיה וצבעונית, יש בכל מקום דגים משונים, כרישים, צבים, דיונונים, חתולי ים (נו, אתם יודעים, אלא שנראים כמו מטוס חמקן, manta rays) ועוד, ויורדים לבקר אותם שלוש או ארבע פעמים ביום, עם ארוחות ובילויים כיפיים על הספינה בין לבין. אבל המהות של הצלילה היא לא לאן הולכים או מה רואים, אלא איך חווים את זה. כשמתרגלים למים, לחליפה ולציוד, לומדים לנוע באמצעות הרגליים בלבד ולעלות ולרדת באמצעות שליטה בנשימה, אפשר לשכוח לכמה דקות שאתה נמצא מתחת למים. הזמן עוצר, העולם שבחוץ נעלם, ואתה פשוט עף. מרחף. דואה ללא מאמץ וללא מחשבה דרך עולם קסום של תאורה כחלחלה, קרני שמש מתנועעות על הקרקעית, יצורים מוזרים ופעימות לב איטיות. 

מסתבר שקוראים לזה מורנה. תודה, קראל!

זו החוויה של אלי, לפחות. עבור נריה היה מדובר יותר במחלת ים, בחוסר נוחות מהמחשבה שאם משהו משתבש, צריך לעלות לאט לאט וברוגע (?!), ובאופן כללי בתהיה למה לעזאזל צריך את כל הבלאגן בשביל להגיע לעומק שבו גם ככה רואים הרבה פחות מאשר על פני הים. היא החליטה לעשות הסבה לשנורקלינג  וראתה הרבה יותר דברים הרבה יותר בקלות. כל אחד והסגנון שלו. 

בכל מקרה, שנינו נהנינו באותה מידה מתחושת הבית והאחווה שנוצרה על הספינה לאחר שלושה ימים, כמו גם ממשחקי הג'ונגל ספיד הליליים ומסולו הסקסופון על הסיפון (ר' סרטון).

עוגת יומולדת!

***

אחרי הצלילה חווינו לשבועיים את אוסטרליה של החוף המזרחי. יש בה את כל מה שהייתם מדמיינים לגבי אוסטרליה, כולל מפלים, דיונות ופירות טרופיים, בתוספת העובדה שכל החיות, גם הרגילות כביכול, הן לא סטנדרטיות. התוכים צבעוניים במיוחד, הלטאות ענקיות, ואפילו היונים מסתובבות עם כרבולת מגוחכת. בכל מקרה, עבור מרבית המטיילים באוסטרליה,זוהי החוויה שמרכיבה את רוב הטיול, והם רגילים לחשוב על המדינה הזו כאוסף בלתי נגמר של עיירות נופש, מסיבות, חופים, גולשים חטובים, עצי דקל וקואלות. אנחנו, מצד שני, הרגשנו כמו זקנים נרגנים. מה זה המקום הזה?! זו לא אוסטרליה האמיתית! איפה דרכי העפר ותחנות הדלק הנטושות?! ובכלל, איך אפשר לנסוע פה על הכביש - יש פה מלא מכוניות, ושני נתיבים לכל כיוון! זה טירוף!

היוש, חוף מזרחי!

היוש, דולפין!

היוש, תוכים!

אגב גולשים, רוצים דוגמה לכמה שהאוסטרלים משוגעים על גלישה? הלכנו לישון לילה אחד בעיירה קטנה על החוף, ביום שבת בערב, בחניון נטוש לחלוטין. שמענו שהוא חינמי וחוקי, אבל לא היו שלטים במקום ולא היינו בטוחים לגמרי. בחמש בבוקר התחלנו לשמוע קולות, פקחנו חצי עין וחיכינו שכל רגע ינקש לנו על דלת האוהל שוטר או פקח, ישאל מה אנחנו עושים כאן וייתן לנו דו"ח. בסופו של דבר יצאנו מהאוהל ולא האמנו למה שאנחנו רואים. שש בבוקר, יום ראשון. החניון מ-פ-ו-צ-ץ מכוניות, ועשרות אנשים הולכים לעבר החוף עם גלשנים מתחת לשחי, זקנים, נשים וטף. כי מי יכול להמשיך לישון ביום החופש כשיש גלים טובים?

גלישה!

עוד גלישה!

*** 

אחד המקומות הכי מגניבים שיצא לנו לבקר בהם בחוף המזרחי הוא Fraser Island. זה אי גדול שעשוי כולו מחול (למעשה, אי החול הגדול בעולם), היחיד מסוגו שגדל בו יער גשם טרופי. הוא נגיש רק לג'יפים, יש בו "כבישים מהירים" על חוף הים, עצים מגניבים ואגמי מים מתוקים מדהימים. אבל הדבר שהכי הפתיע אותנו היה התחושה של להצטרף פתאום לקבוצה. היינו חלק מטיול חצי-מאורגן של שלושה ג'יפים שנוסעים ביחד ממקום למקום וחוזרים כל ערב לקאמפינג, וזה היה קצת כמו טיול שנתי או מחנה קיץ קטן, רק שהצטרפנו אליו כזוג. עוברים בטיול כזה מסלול מזורז של היכרות-בילוי-פרידה עם קבוצה קטנה של אנשים מגניבים, וזה גרם לנו להתגעגע לחברים בארץ. וגם להבין עד כמה אנחנו מצויים במצב חברתי מוזר במהלך הטיול, כשפוגשים רוב הזמן אדם או שניים לכמה שעות ולא רואים אותו יותר, ולעומת זאת נמצאים 24 שעות אחד עם השניה. אנחנו לא מתלוננים - העובדה שאנחנו מטיילים יחד היא הדבר הכי מהנה בכל החוויה הזו - אבל יש מצב שחצי שנה של טיול יחד הם כמו שלוש-ארבע שנים של נישואים "רגילים".

טרמינל, בלה מיה.

כביש מהיר.

אוכל גורמה.

אגם! הדיונה זזה קצת כל שנה, אם תחזרו עוד כמה מאות שנים האגם כבר לא יהיה פה.

***

בילינו כמה ימים בסוף דצמבר בעיירת הגולשים הנהדרת ביירון ביי, כשאנחנו מוקפים ב, ובכן, גולשים. כמו כן, מנגלים. ואירופאים שמתלוננים שכל השמש, הים והאנשים השזופים בבגדי ים הורסים להם את אווירת הכריסמס. מהרגע שיצאנו ממלבורן חודש וחצי קודם לכן, היינו במירוץ להספיק לגמוע אלפי קילומטרים ולהגיע ממקום למקום בלו"ז קבוע מראש. להספיק לדרווין, להספיק לצלילות, להספיק לסידני לפגוש את ההורים של אלי (פרטים בפוסט הבא). ראינו המון דברים, פגשנו המון אנשים, צברנו זכרונות, חווינו חוויות, אבל כל יום ידענו מה אנחנו עושים למחרת. ביום השני בביירון, אחרי שיעור הגלישה, חזרנו ברגל לקרוואן-פארק שבו ישנו. קלטנו פתאום שאין לנו תכניות למחר, וגם לא למחרתיים. פשוט אין לנו שום מושג מה נעשה. עד כה בהחלט היינו בטיול - טיול מדהים. אבל פתאום חשנו תחושה חדשה, שלא הרגשנו כבר הרבה זמן. תחושה שלוקח לה זמן לחלחל, אבל אי אפשר להתכחש לה. תחושה יחידה במינה.

חופש. 

----------------------------------

* משהו מעניין על תנינים: לאנשים לבנים אסור לצוד ולהרוג אותם, רק לאבוריג'ינים (אם זה נראה לכם לא הוגן, תקראו קצת על מה האדם הלבן עשה לאבוריג'ינים רק בדורות האחרונים). מה שכן, מותר לתפוס אותם ולשים אותם בחוות אם הם מהווים סכנה. אבל הדרך הפופולרית יותר למלא את החוות הללו, שמשמשות לגידול ארנקים ומגפיים, היא להביא ביצי תנינים מהטבע בצורה חוקית לחלוטין. רוצים לעבוד באוסטרליה כמה חודשים וקטן עליכם לעמוד בקבלה בהוסטל או לקטוף מנגו? אתם יכולים להיות מובלים במסוק ליער או ביצה באמצע שום מקום ולנסות להתגנב לקני תנינים ולגנוב להם את הביצים, בזמן ששני חבר'ה עם רובים שומרים עליכם. אתם יודעים, כי אין דבר הגיוני יותר מלהגיע מיוזמתך למקום שבו גרים טורפים כל כך מוצלחים שהם לא היו צריכים להתפתח מאז תקופת הדינוזאורים, ולנסות לקחת מהם את הדבר היחיד שהם מעוניינים לשמור עליו בכל מחיר.

** כך לפחות חשבנו. מסתבר שגם שם יש מדוזות קטלניות.

Surfers, crocs and more

Heya!

Let's try something new: we'll put the video here in the beginning.

Darwin is a special place, and it takes almost a week of driving to get to from anywhere. In fact, it's closer to Bali, Indonesia than to any Australian city. It has people from 50 different ethnicities (even not counting the Aborigines from dozens of different communities), it's surrounded by wild, beautiful natural parks and it posseses a wondeful, relaxed atmosphere that our awesome hosts Golden and Chris really helped us to get into. The amazing thing is that this city's people enjoy it so much despite the feeling that it's always trying to push them out, exhaust them or kill them.

it's up there, near Scotland.

A few examples: You can't grow rosemary in your yard because the termites would eat it; you can't go into the beautiful ocean most of the year because it's full of jellyfish that can give you a heart attack in a few seconds; if you want to go into the river instead, you'll have to face the 100,000 lethal crocodiles (one for every two people in the Northern Territory, or one for every 100 meters of river) that love to feast on humans*; there are huge tropical insects everywhere, and it seems like if all humans disappeared for two weeks, the jungle will take over everything; and if all that isn't enough, the weather is so hot and humid that a pool isn't a status symbol but a crucial point at the entrance to every home - a useful appliance that you have to jump into when you come home from work, even before the cold shower.

no joke. 

- "Hey, there are lots of wild crocodiles here, in the river next to the city. What do you think we should do?"
- "Ooh, I know! Let's take tourists out in little boats to look at them, taunt them with pieces of meat and teach them to associate humans with food!"

Speaking of the weather, it's a very powerful force in the tropical north of Australia. There aren't seasons like we know of them, just two periods of the year - "the wet" and "the dry". In the dry, the weather is wonderful and refreshing, there are festivals and everyone's happy. The wet is very hot, humid, monsoon rains flood the area every few days, and there are occasional cyclones. "Cyclone" sounds much less scary than "typhoon" or "hurricane", but that's exactly what they are - fierce tropical storms that bring about lots of rain and winds of up to 300 kph. The city of Darwin was completely destroyed by Cyclone Tracy on chrismtas eve 1974 (71 killed, 80% of houses demolished) and it's as ingrained in the local memory as Yom Kippur is in Israel. Every local is a weather expert, can explain the difference between easterlies and westerlies, what happens when a cold front meets hot air and what happens in the jetstream when there's low pressure near the ground. The excellent Bureau of Meteorology website (with live rain radars and stuff) is one of the most-viewed pages on the web. When the wet season starts, people compare cyclone shelters and chat about window thickness just like Israelis talk about the location of our secure rooms. We encountered some of this fierce weather when we were woken up one night by lightning so strong it blinded us through thick black curtains(!) while we were sleeping(!!!). But the really bad thing is the buildup - the period before the rains start, when the heat and humidity become unbearable. The air stands for weeks and there's not a drop of rain to bring relief. That's the time of year with the most violent crimes, and it's known as "mango madness" because that's also when the many mango trees in the region ripen. A particularly hard buildup can break someone and make them run back to the east coast, and they say if you've survived one and you still like Darwin, you can call yourself a local.

one day, on the way to Darwin, a storm came out of nowhere. We were driving behind a huge truck with two yellow lights on top. The rain was so strong we couldn't even see the truck (despite the fact that we were 10 meters behind it) and we could just barely follow the lights. We'd pull over, but there was no shoulder. The reaction of the local truckers, beer in hand, after we finally managed to pull into a gas station: "You call that rain? The rain hasn't even started yet!"

"why did you bring me here?!"

The result of all this: the people who choose to live in Darwin are probably even more positive and carefree than the average Australia, which is saying a lot. The city is calm, clean and modern, the food is good, the beer is cold, the mining and gas industries offer abundant employment, the real estate market is blooming, and the traditions of sailing, rugby and fishing are kept religiously. By the way, what's the deal with fishing? It's a pretty weird thing. We've never tried to fish before we got here, and we never really understood the point. Well, thanks to Golden and Chris we've tried it now (with no success), and we have to say - it's exactly the same as doing nothing. You sit or stand there, holding a line, and wait for time to pass. Maybe have a beer or chat with your mates. So all in all, a wonderful activity. Oh, and you sometimes get fish out of it, apparently.

fishing! Also known as "standing around".

***

To get from Darwin to the east coast and finally enjoy a beach you can not only look at but actually swim in**, you have to go through the outback for another four or five days. You pass through semi-abandoned diners, huge mines, a town known for being a dinosaur center, and some other picturesque spots. On the last night we stopped in a rest area by the side of the road, 350 kilometers from one town and 550 kilometers from the next. We made a tasty dinner, we enjoyed the sunset, and afterwards we were dazzled by a night sky almost as starry as in Nepal. It was so dark and desolate that we could see the headlights of a car from kilometers away. Of course, that's the exact moment when a huge dog came out of nowhere and started charging towards us. We were preparing to fight him to the death, but apparently the dogs in Australia are as nice as the people. He jumped on us, licked us and played with us.

pictured: Momo admiring the sunset. Not pictured: Giant, scary dog.

***

The next day we arrived in Cairns, known for being Australia's diving capital due to its proximity to the Great Barrier Reef, which is - at 2,300 kilomoeters - thought to be the largest object in the world built by living things. It's a nice, quiet place, but after getting used to one-pub towns and to empty streets, we felt a little shocked to be in a touristic place. "Look how many people are in the street!"; "Wow, there are three restaurants right next to each other!"; "I can't believe it, it's already 19:00 and everything is still open!".

Anyway, our next stop was a diving safari in said reef, including two days of classes on land for Neriya and three days of living on a boat for both of us. Diving is a really special expereience. The reef is colorful and beautiful, there's strange fish everywhere, sharks, turtles, squids and rays. You go down to visit them three or four times a day and you spend the rest of your time having fun on the boat. But what diving is really about is not what you see or where you og, but how you experience it. when you get used to the water, the suit and the gear, learn to move only with your legs and go up and down just with your breathing, you can forget for a few minutes that you're underwater. Time stops, the outside world vanishes, and you just fly. Soar. Glide without effort and without thought through a magical world of blue light, moving rays of sunshine on the bottom, strange creatues and slow heartbeats.

it's called a moray, apparently. Thanks, Karelle!

That's Eli's experience, at least. For Neriya it was more seasickness, discomfort with the fact that if something goes wrong you have to rise slowly and calmly(?!), and generally wondering why the hell you need to go to all this trouble to get to a depth where you see much less than you do at the surface. She decided to snorkel instead, and she saw a lot more, a lot easily. Anyway, we both equally enjoyed the feeling of home that was created on the boat after three days, as well as the nightly games of Jungle Speed and the on-deck saxophone solo (see video).

birthday cake!

After the diving we had two weeks to experience the east coast of Australia. It has everything you imagine about it, including waterfalls, dunes and tropical fruit. In addition, all the animals are weird, even the regular ones. The parrots are extra-colorful, the lizards are huge, and even the pigeons walk around with a ridiculous mohawk. Anyway, this is the quintessential Australia for most people who visit it, and they're used to thinking of the country as a never-ending collection of resort towns, beaches, toned surfers, palm trees and koalas. We, on the other hand, felt like cranky old people. What is this place?! This isn't the real Australia! Where are the dirt roads and the abandoned petrol stations?! And how can you even drive here - there are so many cars, and *two* lanes in each directions! This is crazy!

heya, east coast!

heya, dolphin!

heya, parrots!

Speaking of surfing, do you want an example of how much the Aussies are crazy about it? We went to sleep one night on a little town near a beach, on Saturday night, in a completely abandoned parking lot which we heard was legal to camp in. There were no signs, so we weren't 100% sure. At 5:00 in the morning we started to hear voices, opened one eye and waited for a cop or a ranger to knock on our tent and give us a report or something. We eventually climbed out and couldn't believe what we saw. Six in the morning, Sunday. The carpark is completely pakced with cars of all sizes, and dozens of people are walking toward the beach with surfboards under their arms, from little kids to 80-year olds. Because who can keep on sleeping on a Sunday when there's good surf?

surfing!

also surfing?

*** 

One of the coolest places we visited on the east coast is Fraser Island. It's a big island made completely of sand (in fact, the biggest sand island in the world), the only one of its kind with a tropical rainforest growing on it. It's only accessible via four-wheel-drive, it has "highways" on the sand, cool trees and amazing freshwater lakes. But the thing that surprise us most was how strange it felt to be part of a large group all of a sudden. We were part of a semi-guided three-day tour of three cars driving around together and coming back to a campground every night, and it felt a little like going on a school trip or mini-summer camp, only we joined as a couple. You go through an accelerated introduction-hanging out-saying goodbye cycle with a small group of cool people, and it made us miss our friends back hoem. And also realize how odd our social situation has been during most of our trip, when we usually meet one or two people for a few hours and then never see them again, but spend 24 hours with each other. We're not complaining - the fact we're traveling together has been the best part of this trip - but there's a chance that six month of backpacking together are like three or four years of "regular" marriage. 

Fraser Island ferry terminal.

Fraser Island highway.

Fraser Island gourmet dinner.

Fraser Island freshwater lake, which won't be there in a few centuries because the dune it's near is advancing to your left.

***

We spent a few days in the end of December in the wonderul surfing town of Byron Bay, surrounded by, well, surfers. Also, lots of barbecues. And Europeans loudly complaining that all the sun, beaches and tanned people in bathing suits are ruining their Christmas atmosphere. From the moment we left Melbourne six or seven weeks earlier, and ever since then, we'd been on a race to manage to get through thousands of kilometers and get from place to place on a predetermined schedule. Make it in time to Darwin, make it in time for the diving, make it in time to Sydney to meet Eli's parents (see next post). We've seen a lot of things, we met lots of people, we made memories and had experiences, but every day we knew what we were doing the next day. On the second day in Byron Bay, after the surfing lessos, we walked pack to the caravan park where we were staying. We suddenly realized we had no plans for tomorrow, or the day after that. We simply had no idea what we'll do. So far we've been traveling - and it's been awesome. But suddenly a new feeling crept up, one that takes a long time to soak in but that it's impossible to shake once it's there. An unmistakeable feeling.

Freedom.

----------------------------------

* Something intersting about crocodiles: White people aren't allowed to hunt and kill them, only Aborigines (if that seems unfair, read up a little on what the whites have done to Aborigines only in the last few generations). It is legal to catch them and put them on croc farms if they're deemed dangerous, but the omst popular way to fill these farms (used to make boots and wallets) is to gets eggs from nature. This is completely legal. You want to work in Australia for a few months but manning reception at a hostel or picking mango is too tame for you? You can be helicoptered into a swamp or rofest in the middle of nowhere and try to sneak in to crocs' nests and steal their eggs, while two guys with guns are on guard. You know, because there's nothing more reasonable than willingly entering the territory of predators so good that they haven't needed to evolve since the age of the dinosaurs, and try to take the only thing they want to keep safe at all costs.

** So we thought. Apparently, there are lethal jellyfish there too.

בחוץ מאחורה

[שעת בוקר מוקדמת. צד הכביש. שני קנגורואים עומדים ומשוחחים].

- "מה קורה, אחי? הכל טוב?"

- "ברוך השם. מה איתך? איך האשה, הילדים?"

- "וואלה, בסדר גמור".

- "יופי".

- "יופי".

- "תגיד, אתה שומע את זה?"

- "שומע מה? אה, כן. מגיע אוטו!"

- "שיט שיט שיט! מה נעשה?"

- "הכל בסדר, תהיה רגוע. נחשוב על איזה רעיון".

- "נו, הוא מתקרב. אנחנו חייבים לעשות משהו!"

- "חכה, אל תזוז, יש לי תכנית".

- "נו?!"

- "אוקיי, אנחנו נבלבל אותו. אתה תזנק לשיחים ואני אקפוץ לכביש, והוא לא יידע אחרי מי מאיתנו לרדוף! הולך?"

- "הולך. אבל חייבים לחכות לרגע האחרון".

- "ברור. אוקיי, מוכן? שלוש, ארבע, ו..!"

[קנגורו אחד מזנק לשיחים, והשני מדלג אל אמצע הכביש. נריה ואלי מסיטים את האוטו בזיג זג עדין וחולפים על פניו. הקנגורו ניצל ממוות, והאוטו - מטוטאל לוס. עוד בוקר עולה על המדבר האוסטרלי].

***

הקנגורואים אולי לא פיתחו את היכולות השכליות הדרושות כדי לבצע מטלה מורכבת כמו לא לקפוץ אל הכביש כשמגיעה מכונית במהירות 130 קמ"ש. אבל הם התפתחו מצויין (או נבראו, אם אתם מאלה) כדי להתמודד עם תנאי הטבע הקשוחים שיש ביבשת הזו, ובפרט במדבר העצום שמרכיב את רובה ומכונה "האאוטבק"*. אוסטרליה היא לא סתם האי הגדול בעולם, היא גם מכילה את האדמה הכי עתיקה והכי דלה שיש. אין פה פעילות געשית או פעילות טקטונית (נו, אתם יודעים, כששני לוחות יבשה ענקיים מתנגשים אחד בשני ויוצרים הרים - תחזרו לפוסט על ההימלאיה להשלמות. בשביל מה אנחנו כותבים אם אתם בכלל לא מקשיבים?!), ולכן לא נוצרת אדמה חדשה אלא על ידי סחף בשפכי הנהרות. לאורך מיליוני ועשרות מיליוני שנים הגשם יורד ומחלחל למטה, ושודד מהקרקע את כל החומרים המזינים שיש בה. ואם זה לא מספיק - ברוב האי גם אין ממש עונות כמו "קיץ" או "חורף", אלא רק עונה יבשה ורטובה. וגם העונות האלו לא כל כך משמעותיות לעומת המחזורים הרב-שנתיים של שנות בצורת ושנות שטפון רצופות שפוקדות את היבשת מזה עידנים.

אז אלו לא תנאים נוחים כל כך, אבל כל היצורים שחיים כאן שרדו כי הם גילו דרכים להתמודד עם התנאים האלה. הקנגורו, למשל, הוא החיה היחידה מבין אוכלי העשב הגדולים שלא יכולה פשוט לעמוד במקום אחד כל היום ולאכול (כמו כבשה או פרה) וגם לא יכולה לנדוד בעקבות הגשמים (כמו זברה), אלא צריכה לכסות כל יום שטחים נרחבים כדי ללקט את מעט הצמחים שהיא יכולה למצוא. מנגנון הקפיצה לא רק נראה נהדר, הוא גם עוזר לה בזה - הגידים הענקיים בכפות הרגליים שומרים את האנרגיה מקפיצה לקפיצה כמו... ובכן, כמו קפיץ. ולא רק זה, אלא שהקנגורו לא צריך להפעיל את הסרעפת כדי לנשום בזמן שהוא קופץ - המעיים שלו עולים למעלה למטה ומפעילים את הריאות! מדהים! בזכות שני הדברים האלה, קנגורו צורך 20% פחות אנרגיה מחיה הולכת או רצה בגודל דומה. וזו חיה כל כך מצליחה, שמותר לצוד אותה חופשי - גם אם הורגים כל שנה 15% מהקנגורואים שיש באוסטרליה, האוכלוסיה נשארת יציבה.

היי.

היי!

רוצים עוד דוגמה? לכל היצורים באוסטרליה קשה לשרוד מספיק זמן במהלך הבצורות כדי לחכות לשנים ברוכות הגשם. אז על מה המערכת האקולוגית בכל זאת מתבססת, באיזורים מסוימים? על טרמיטים! אחרי שטפונות הם אוספים את כל העשב הפראי שצומח בסביבה ואוגרים אותו בתוך התילים הענקיים שלהם (כמה מטרים לגובה) במשך חודשים ואפילו שנים. לטאות באות ונחות בצל התילים, ציפורים ניזונות מהטרמיטים, ומעגל החיים נמשך. יש כבישים בצפון אוסטרליה שבהם אפשר לספור מאות תילי טרמיטים על כל קילומטר. נראה כמו פלנטה אחרת.

פוטושופ? לא.

***

בפוסט הקודם סיפרנו לכם שיצאנו לדרך, והתחלנו לחצות את אוסטרליה לאורך, מצפון לדרום. יש כביש אחד בדיוק שחוצה את המדבר העצום הזה, שאורכו יותר מאשר המרחק בין ישראל לאפגניסטאן או בין לונדון למוסקבה. האטרקציה הראשונה שמגיעים אליה בדרך היא עיירה שביצעו לידה בעבר ניסויים גרעיניים וכיום יש בה בעיקר מדעני טילים של משרד ההגנה האוסטרלי (הידעתם שאוסטרליה היתה הרביעית לשגר לווין לחלל, אחרי רק ברה״מ, ארה״ב וצרפת?). בלונלי פלנט כתוב שהיא נראית מוזרה, מתוכננת ומעט הזויה. האמת שהיא פשוט נראית בדיוק כמו צאלים. 

"Woomera" - "זורק החניתות" בשפה האבוריג'ינית המקומית

חוקי תנועה של הטריטוריה הצפונית! יש!

שני שליש מהדרך לדרווין.

האטרקציה השניה שמגיעים אליה היא קובר פדי (Coober Pedy) - עיירת כורים שנודעה בתור "בירת האופַּל העולמית"**. כריית אופל (אבן יקרה צבעונית) היא לא עסק רווחי במיוחד, וקצת דומה להימורים לטווח ארוך. אין חברות מסחריות שעוסקות בזה, לצורך העניין. המקומיים טוענים שזה בגלל שהחוק קובע שרק אדם פרטי יכול לרשום זכות על חלקה, אבל ייתכן שזה בגלל שזה פשוט לא מספיק כלכלי ואין דרך לדעת מראש איפה ומתי יימצא אופל. הדרך היחידה לדעת אם יש אופל במקום מסויים היא להגיע ולהתחיל לחפור באדמה. יש הרבה סיפורים פיקנטיים על ריבים וסכסוכים בין שותפים בשדות שבהם הבחור שהמגרש רשום על שמו מנסה לגרש את השותף שלו כשמוצאים משהו. העלילה מסתבכת כשמתברר שאם השוטרים צריכים להגיע עד לשם זה דורש מהם נסיעה של 372 קילומטרים. ואז הם מגיעים עצבניים. עוד דבר מעניין הוא שמתוך אוכלוסיה של 2,000 איש בעיר, כמחצית מהם גרים בבתים חצובים בתוך ההר כדי להתגונן מהשמש הקופחת בקיץ (50 מעלות) והזבובים הטורדניים. הרבה מהכורים שהתיישבו בעיר הגיעו עם נסיון חפירה מרובה ממלחמת העולם הראשונה, והמבנים שהם חצבו הם כיום האטרקציה העיקרית כאן.

זוהי משאבת אדמה ענקית שהמציאו ממש כאן.

בית מתחת לאדמה! יש מלא אבק, אבל אין חלונות.

הממם.

אגב זבובים, היצורים האלה (bush flies) נראים כמו זבובי בית רגילים, אבל הם כל כך נואשים לקצת לחות שהם עפים לאנשים אל תוך העיניים, האוזניים והפה. לעיתים ישר אל תוך הגרון. מנסיון. אשכרה קנינו רשתות לפנים כדי להתגונן מהם, למרות שכמה שבועות קודם היה נראה לנו מגוחך שמוכרים כאלו בחנויות טיולים. 

יש להם פטיש לגב.

הציורים של הזבובים אמורים להרחיק אותם, כי הם שונאים להיות צפופים. ממש.

Kata Tjuta, או The Olgas. סלעים ממש גדולים.

Uluru, או Ayer's Rock. הסלע השני בגודלו בעולם. די גדול.

King's Canyon. זהו נקיק.

היי.

אחרי כמה ימים של נסיעות (ישר, ישר, ישר) הגענו לבירת האאוטבק - אליס ספרינגס, עיר קטנה וחמודה מלאה בטיפוסים מעניינים. עשינו חיים בקרוואן פארק עם בריכה, בירה וואלאביז "פראיים" שמגיעים כל ערב לחניה כדי לאכול מידיים של תיירים; ועשינו חיים בשטח עם ג'וקים, רוחות ואמו אחד מטומטם שעמד לילה שלם באמצע חניון לילה ואז כל הבוקר ניקר חוטים של אוהלים (ר' וידאו). באחד הימים האוטו שלנו נתקע 80 קילומטר מחוץ לעיר. המזל שלנו היה שנתקענו בדיוק ליד טלפון חירום, אבל חוסר המזל שלנו היה שטלפון החירום היה מקולקל. בדרכים לא דרכים הצלחנו להזמין גרר, וחוץ מזה שהגרירה עצמה היתה חוויה מגניבה, הבחור שאסף אותנו היה טיפוס מרתק - מכונאי בעברו שגם בילה כמה שנים בתור כורה אופל. מסתבר שלו דווקא היה מזל והוא מצא קצת אבנים נוצצות. מספיק בשביל לקנות להורים שלו בית, לתת להם 100 אלף דולר ולפרוש לפנסיה בגיל 45. הוא סיפר לנו סיפורים מהחיים במכרות, למשל על חגיגות שנה חדשה שכללו זריקת חבית חומר נפץ לבור בעומק 60 מטר. או על הגעה לפאב בבולדוזר, כשבסיום הערב אין בעיה לחזור שיכור כי אתה מפלס כביש לעצמך.

למי שתהה, עוד נשארו מקומות בעולם שאפשר לברוח אליהם ולחיות בלי שום קשר לציביליזציה.

מי עושה למי פוטובומב?

תינוק!

זה לא פארק או גן חיות, אלו וואלאבי שחיים בטבע. הם יורדים כל יום כבר שנים אל מגרש החניה של הקרוואן פארק, שמוכר שקית אוכל קטנה בדולר.

היוש.

שלום לך. חשבנו שהוא מקרטון, כי הוא לא זז כל הלילה. ראו וידאו כדי להתעדכן בהרפתקאותיו בבוקר.

קדימה, וולי! אתה יכול לעשות את זה!

המכונאי/כורה/מחלץ היה גם זה שסיפר לנו על מירוצי מכוניות חובבים שהתקיימו באותו סופשבוע בעיר. נסענו, וזה היה מדהים. זה הרגיש כמו סצנה מסרט על רדנקס, עם משפחות שלמות שהגיעו בטנדרים, התיישבו על צידניות מלאות בירה, ולא קמו עד שהן התרוקנו. רק שהאנשים היו משכילים, נחמדים ורהוטים. בכלל, כל מי שפגשנו היו כאלה, גם אלה שלא הייתם מצפים מהם, כמו למשל אלו שגרים בקרוואן פארק באופן קבוע. 

אם כבר מדברים על "כל מי שפגשנו", אז כולם אמרו לנו את אותו משפט כשסיפרנו להם שאנחנו מתכוונים לנסוע לדרווין - "באמת? עכשיו? אתם בטוחים?". הם התכוונו שאולי זה לא רעיון טוב לנסוע לצפון הטרופי בעונה הרטובה, כפי שנגלה על בשרנו בהמשך, אבל אנחנו אמרנו "מקסימום - חוויה" והמשכנו הלאה.

אלי במגרש המירוצים

היכנסו ותחוו הכנסת אורחים בנוסח האאוטבק!

Devil's Marbles, אוסף של מאות סלעים עגולים באמצע המדבר. מקום טוב לפגוש דינגו.

תמשיכו ללכת, אין פה מה לראות.

*** 

טיילנו לא מעט בחיינו, אבל עד אוסטרליה עוד לא ממש יצא לנו לעשות קמפינג. מה זה קמפינג? זה כמו טיול ברגל אבל עם אוטו. או כמו טיול עם אוטו, אבל כשישנים בשטח. דוחסים לתוך המכונית בגדים, נעליים, כלי בישול, גזיות, כסאות, שולחן, מזרון, שקי שינה ואוהל ויוצאים לדרך. כבר אחרי יום-יומיים האוטו הוא לא סתם כלי רכב, אלא בית לכל דבר. יש לו אופי, יש לו שם. "וולי", למקרה שתהיתם, על שם המוסכניק השמן שמכר לנו אותו. קמים לידו בבוקר, הולכים לישון לידו בערב, ולפעמים אפילו ישנים בתוכו. אם נמצאים באמצע סופת רעמים, למשל, והגשם והרוח כל כך חזקים שהם מפילים את האוהל והוא ספוג במים למרות שהוא עמיד לגשם וגם כיסיתם אותו בברזנט, והברקים כל כך חזקים שהם מאירים חצי מהשמים. סתם, דוגמה היפותטית.

בית ללילה

אותו בית, במקום אחר. המטבח מאוד קרוב לחדר השינה

כמו בכל דבר, גם בקמפינג האוסטרלים יודעים מה טוב להם, ולא אוהבים להתאמץ שלא לצורך. לא תמצאו פה מקומי אחד שיושב על הרצפה, מנסה לייצב גזיה קטנטנה על שטח לא ישר או נאבק עם מנגל פחמים. הגזיה תהיה בעצם כירה כמעט כמו בבית, המנגל יודלק על ידי גז בלחיצת כפתור, הכסא המתקפל יהיה מרווח ונוח והאוסטרלי יישב בו בנחת, מלטף את הזקן ביד אחת ושותה בירה ביד השניה. אבל בקבוק הבירה תמיד יהיה בתוך מין שרוול גומי ואף פעם לא סתם ביד, כי הם אובססיביים כאן לגבי הטמפרטורה של הבירה שלהם. בהתחלה זה היה נראה לנו מוגזם, אבל אנחנו חייבים להודות - אם כבר להיות אובססיבי לגבי משהו, אז זו בחירה לא רעה בכלל.

חוץ מבירה, האוסטרלים מאוד אובססיביים לגבי ספורט (כולל דברים מוזרים כמו פוטבול אוסטרלי, קריקט, מרוצי כלבים ודיג), אבל בכל יתר הדברים הם מאוד רגועים. זה אולי מה שהכי מאפיין אותם - גישת ה-no worries, mate. בהכללה, הם גם נוטים להיות מאוד נחמדים ויעזרו לך עוד לפני שביקשת - לפעמים יותר מדי. רוצה הוראות הגעה לאנשהו? אין שום בעיה! תקבל על הדרך הסבר של 40 דקות על כל האטרקציות ואתרי הקמפינג שיש בדרך. רצית לשאול מה השעה? אין בעיה! תקבל את כל סיפור חייו של אדם זר שנורא רוצה לחלוק איתך מחוכמתו. מחפש חניה? מגניב! סיכוי לא רע שמישהו ייגש אליך ויספר לך שהוא יוצא מחניה עוד לפני ששמת לב אליו. בקיצור, עם נהדר. אולי זה מה שהבריטים היו יכולים להיות אם היתה להם קצת יותר שמש.

האמת, גם לנו אין מושג מה קורה פה

שתי דוגמאות נוספות לכמה האוסטרלים אדירים: ראשית, מובמבר ממש תפס פה וכמעט כל יום רואים בעיתון קבוצה אחרת של שוטרים, כבאים או רואי חשבון משופמים לתפארת. שנית, רק כאן תוכלו למצוא ראש ממשלה לשעבר שגם קבע שיא גינס בשתיית בירה (1.4 ליטר ב-11 שניות). קבלו את תגובתו המופתית כשאוהד מציע לו כוס בירה באמצע משחק קריקט:

***

60 שניות על השפה האוסטרלית:

באוסטרליה מדברים אנגלית בריטית עם טוויסט. המבטא לא כל כך קשה להבנה (הוא דומה לבריטי, אבל קצת יותר... אחר), אבל יש מלא מילים שאנחנו לא מורגלים בהן. במקום "תודה" ו"אין בעד מה" הם אומרים cheers ו-no worries, במקום "חבר" הם אומרים mate (כולל שימוש ב-mateship ל"חברוּת"). ויותר מהכל, הם אוהבים לקצר. זה כאילו הם לא רואים סיבה להתאמץ ולומר מילים ארוכות - יתוש הוא mozzie, אוסטרליה היא Oz, טסמניה היא Tassie, ומישהו ששם משפחתו תומפסון ייקרא Thomo. הם אפילו עושים את זה כשזה לא חוסך הברות - football, למשל, הופך ל-footy ו-breakfast ל-brekkie.

אה, ויש להם גם גרסה משלהם ל-y'all הטקסני. כשהם אומרים "אתם", הם מבטאים את זה you'se, וכך אפשר להבין שזה לא "את/ה". זה נחשב שפת רחוב, אבל זה מבריק. בנוסף, יש משהו שאנחנו לא מצליחים להתרגל אליו - כשהם אומרים לך להתראות, הם לא אומרים goodbye אלא see you later, גם אם הם מילאו לך דלק בתחנה באמצע שום מקום ואין שום סיכוי שתתראו שוב. 

וכעת, 52 שניות על השפה האוסטרלית (כולל פרסומת לא כל כך סמויה):

***

ולסיום, סצנות מחיי הקמפינג! והפעם, ציטוטים נבחרים של נריה:

--

אלי: ״את רוצה לצחצח שיניים?״

נריה: "כן".

פאוזה.

אלי: ״...את מתכוונת לצחצח שיניים?״

נריה: ״לא יודעת״.

--

אלי: ״אז אנחנו לא שוטפים כלים היום, נכון?״

נריה: ״אני בטח לא״.

--

[נריה לוקחת שני דובדבנים]

אלי: ״תביאי אחד״.

נריה: ״אבל לקחתי את הטובים לעצמי!״

--

אלי: ״בואי נעבור לצל?״

נריה: ״מזמן אמרתי״.

אלי: ״מה? מתי אמרת?״

נריה: ״אה, אז אולי חשבתי״.

--

אלי: ״צריך לזכור, כשחוזרים, לעשות דברים כיפיים סתם ככה, בלי סיבה״.

נריה: ״ברור. מבחינתי לעשות רק דברים כיפיים״.

--

ללא הקשר. סתם תמונה יפה שצילמנו

***

* אמר את זה טוב מאיתנו סופר המסעות הנפלא ביל ברייסון: לאאוטבק אין גבולות מוגדרים. עבור האוסטרלים, כל מקום שהוא קצת כפרי הוא "the bush", ואיפשהו ה-bush הופך ל-outback. ואז אחרי כמה אלפי קילומטרים ה-outback נהיה שוב bush, ואז יש עוד עיר, ואז האוקיינוס. וזו אוסטרליה.

** בירת האופֶל העולמית, היא, כידוע, [השלימו עיר שאתם שונאים].

ועוד סרטון! שלוש דקות של כיף במדבר!