הם פשוט שם

ג׳ורג׳ ליי מלורי היה אחד מגדולי האלפיניסטים הבריטיים של תחילת המאה העשרים, והחלום הגדול שלו היה לכבוש את פסגת האברסט. ב-8.6.1924 הוא נצפה בבירור דרך סדק בעננים 245 מטרים מהפסגה, ומאז לא נראה שוב. גופתו נמצאה רק כעבור 75 שנה, ועד אז לא היה ידוע אם הוא הגיע לגג העולם או לא*.

לפני שהוא מצא את מותו במקום בו הוא חיפש אותו, מלורי עשה סיבוב הרצאות על טיפוס הרים ברחבי ארצות הברית. באחת ההרצאות שלו, עיתונאי נודניק שאל אותו ״סר מלורי, למה לנסות לטפס על האברסט?״. תשובתו המפורסמת, המאולתרת, חסרת הסבלנות: ״כי הוא שם״. 

אולי זה התיאור המדויק ביותר של הרי ההימלאיה - הם פשוט *שם*. הגודל שלהם מאתגר את תפיסת קנה המידה של הצופה, והם נראים נצחיים, כאילו הם פשוט לא הולכים לשום מקום. הם לא גורמים לך להרגיש קטן פיזית כמו שהם גורמים לך להרגיש חסר חשיבות על ציר הזמן.

הרים משתקפים בחלון של המלון הכי גבוה בעולם

חלק זעיר מרכס ההימלאיה, עם האברסט במרכז

רוצים fun fact? מסתבר שההימלאיה הוא דווקא אחד הרכסים הניידים בעולם - הוא צומח בקצב של חצי סנטימטר בשנה, עדיין דוחק את דרכו לשמיים מעוצמת ההתנגשות של הודו עם אסיה לפני 50 מיליון שנה. האמת שזה די לא מזמן - כשהסתובבו פה דינוזאורים, הודו עדיין היתה אי גדול לחופי אפריקה. עוד אחד? אוקיי, קבלו - ההר הכי גבוה מחוץ לאסיה הוא Aconcagua שבארגנטינה, בגובה 6,961 מטרים מעל פני הים. התרשמתם? רכס ההימלאיה צוחק על הגבעה הזו - יש בו יותר ממאה הרים בגובה של יותר מ-7,200 מטרים.

כמה עובדות על האברסט עצמו, או יותר נכון על הפסגה שלו. היא נכבשה לראשונה בשנת 1953, ערב הכתרתה של אליזבת׳ השניה, על ידי סר אדמונד הילארי מניו זילנד, שהפך לגיבור לאומי ומופיע עד היום על שטרות בארץ מולדתו; וטנזינג נורגיי שֶרְפַּה, ״נמר השלג״, שהפך לגיבור בהודו,  נפאל וטיבט (הן רבות עד היום על הבעלות עליו) וגם, במידה עצובה מעט, לאדם האסייתי הראשון שנולד למעמד נמוך והפך למפורסם במערב. מה זה שֶרְפַּה? השֵרפּוֹת הם שבט שהיגר מטיבט לפני כ-500 שם ורבים מבניו מתגוררים כיום באיזור האברסט. הם מפורסמים בכוח הפיזי שלהם, בסיבולת שלהם לגבהים דלי חמצן, במזג הטוב ובאינטיליגנציה שלהם, ומשנות העשרים של המאה ה-20 ועד היום הם אלו שעוזרים למערביים לנסות לטפס על פסגות גבוהות באיזור.

האברסט נחשב כיום לפסגה קלה יחסית עבור מטפסי הרים מקצועיים ולא דורש יכולות טכניות מרשימות כמו טיפוס על צוקים בידיים חשופות או שימוש בציוד קרח מתקדם. זאת בעיקר הודות לצוותים של שרפות שמטפסים בעצמם לפני תחילת עונת הטיפוס ומתקינים חבלים וסולמות לנוחיותן של המשלחות, המערביות בד"כ, שיגיעו אח"כ. מאות מטפסים מגיעים לפסגה כל שנה, אבל זה עדיין מסלול מסוכן בגלל האוויר דל החמצן, מפולות השלגים, הקור והסערות שיכולות לצוץ במפתיע ולהביא רוחות של מאות קמ"ש. יש חישובים שונים, אבל בשורה התחתונה עד כה אדם אחד מת על כל חמישה עשר שהגיעו לפסגה. חוץ מהסיכון, הטיפוס דורש כוח סיבולת אדיר; לא מעט כוח רצון כדי להתמודד עם שבועות של קור, שיעול, כאבים ומחלת גבהים בזמן ההמתנה לחלון ההזדמנויות והאיקלום לאוויר דל החמצן; ואת תעצומות הנפש להתמודד עם האפשרות של יציאה ליום הטיפוס הסופי לפסגה (כ-12 שעות) שבסופו ייתכן ותיאלצו להתסובב מאה מטר לפני הסוף כי לא הספקתם בזמן או כי מזג האוויר החמיר, פעמים רבות בלי הזדמנות לחזור. 

אה, וצריך גם בערך מאה אלף דולר. 

ככה נראה שדה התעופה טנזינג-הילרי בכפר לוקלה, שממנו מתחילים ללכת.
הוא נחשב לאחד הקשים בעולם לנחיתה, כי הוא בזווית וכי צריך לבלום מהר ולפנות כדי לא להתנגש בקיר

עוד משהו: בשנת 1978 המטפס האיטלקי האגדי/פסיכי ריינהולד מֶסְנֶר טיפס לפסגה לראשונה בלי בלוני חמצן. לא האמינו לו והאשימו אותו שהוא ינק חמצן מבקבוקים מיניאטוריים שהוחבאו אצל השותף שלו לטיפוס. הוא הכחיש את ההאשמות וכעבור שנתיים הוא השתיק את כולם והיה הראשון לטפס לפסגה לא רק בלי חמצן, אלא לבד. פסיכי, כבר אמרנו? 

השניים היחידים שאולי יותר פסיכיים הם ג׳ורדן רומרו האמריקאי (או יותר נכון ההורים שלו), שטיפס בשנת 2010 לפסגה כשהיה רק בן 13; ובחור יפני בשם Yuichiro Miura (אין לנו מושג איך כותבים את זה בעברית) שהפך ב-2003 לאדם המבוגר ביותר שהגיע לפסגה, בגיל 70. החלק הפסיכי הוא שאחרי שמישהו שבר לו את השיא הוא עשה את זה שוב בגיל 75. ואז שברו לו שוב, אז הוא עשה את זה שוב, השנה, בגיל 80. 

עד כאן 60 שניות (או יותר) על האברסט. תודה לויקיפדיה, אנשים שפגשנו בדרך, והספר "Into thin air".

אם אתם רוצים עוד מידע, לכו לכאן

***

בְטרק עושים הרבה דברים - הולכים, פוגשים מטיילים, מקומיים ויאקים, שותים המון תה, משחקים קלפים ואוכלים דאל באט ומומו (הראשונה היא מנת אורז-שעועית-ירקות אפויים משביעה, השניה היא דאמפלינגס/כיסוני בצד ממולאים). אבל החוויה החזקה ביותר היא פשוט ההליכה לתוך ההרים. חיים איתם ונושמים אותם, יום אחרי יום. לומדים להכיר כל הר בשמו, ומבינים שלכל לכל הר יש אופי משלו - מהזיגזגים החדים של Thamserku, דרך האסימטריה היפהפיה של Ama Dablam ועד למאסיביות השמנמנה ומלאת ההדר של האברסט. האופי הזה גם משתנה בהתאם למזג האוויר, לשעה ביום ולזווית הראיה. לפעמים חוזרים במסלול קצת אחר, רואים פסגה מוכרת אפופה בתזמורת דרמטית של עננים ועוצרים לבהות, ומגלים פן חדש באישיות של ההר. 

דברים שעושים בטרק, מספר 1: שמים קרם הגנה

דברים שעושים בטרק, מספר 2: שותים מים

מספר 3: מציקים לנריה

מספר 4: מגלים ציוני דרך מפתיעים

מספר 5: מומו אוכל מומו

יום אחד, בני, כל זה יהיה שלך

טמסרקו

אמה דבלאם

בום, הנה האברסט

השם של הטרק, ״אברסט בייס קמפ״, הוא קצת מטעה. ״מלך ההרים״ הוא אכן הסיבה שאנשים מגיעים לכאן בכלל, הסיבה שיש באיזור שדה תעופה, בתי ספר ובתי חולים והסיבה שהמקומיים מיומנים בסחיבת משאות ובטכניקות טיפוס למרות שאבותיהם עסקו במשך מאות שנים בחקלאות; אבל הוא לא ההר הכי יפה או הכי בולט, ובטח שהבייס קמפ עצמו - הנקודה ממנה משלחות מתחילות את הטיפוס המפרך לפסגה - הוא ממש לא נקודת ציון מעניינת. בדרך כלל יש שם פשוט עיר אוהלים (בתקופה שאנחנו היינו שם אפילו את זה לא היה, רק משטח סלעי), והרבה מטיילים בכלל לא טורחים להשקיע את שש השעות שדרושות כדי ללכת הלוך-חזור ומסתפקים בטיפוס על Kala Pathar - שפיץ בגובה 5,545 מטר שמספק את התצפית הקרובה ביותר על הנקודה הכי גבוהה על כדור הארץ. הטרק עצמו בנוי בצורה של Y, עם נקודת התחלה בחלק התחתון ומעבר הרים מושלג (״פס״) שמחבר בין שני הזרועות. התכנון הראשוני היה להקיף את כל ה-Y, אבל אמרו לנו שהפס כנראה סגור בגלל הסערה המדוברת (ר' פוסט 2), והרבה סיפרו שההיילייט של הטיול הוא דווקא הצד המערבי. אז ויתרנו על הגעה לאיזור של הבייס קמפ בכלל, והטרק היה פשוט מעולה. מאוחר יותר הלכנו ל״אברסט סטייק האוס״ ואכלנו סלט.

הטרק

מבט מלמעלה על גוקיו, מקום הרבה יותר מגניב מהאברסט בייס קמפ

כמה דקות קודם לכן

מעבר לחוויה של הליכה לתוך ההרים, אחד הדברים הכי מעניינים בטרק הוא האנשים. קצת מצחיק (או עצוב) כמה הם מתחלקים בקלות לסטריאוטיפים לאומיים (היי, תקראו לנו שטחיים, אבל זה מה שקורה). היפנים בדרך כלל מסתובבים בקבוצות גדולות, עם ציוד צבעוני, בדרך כלל מבוגרים יחסית (פגשנו אחד בן 69), ולהרבה מהם יש גם מדריכים וגם סבלים. קבוצה אחת הרשימה אותנו במיוחד - לא רק שהם אכלו מרק מיסו ואטריות שכנראה הטיסו אותן מיפן, הם קיבלו בסוף הארוחה בקבוקים חמים לכל אחד כדי שיהיה להם נוח וחמים. הידד ליפנים.

הגרמנים, לעומת זאת, היו קשוחים, מהירים, ונראו כאילו הם עושים את כל הטיול רק כחימום למרתון הרים כלשהו. על הצעירים אין בכלל מה לדבר, אבל גם המבוגרים עקפו אותנו, בדרך כלל ב"שיטת הזקנה הגרמניה בת השבעים" (שנריה אימצה מאוחר יותר) - עושים צעדים קטנים, לאט מאוד, אבל לעולם לא עוצרים. הישראלים מכירים את כל המקומות הכי טובים והכי זולים, אבל בדרך כלל חוזרים חולים/שרופים/מותשים. והאוסטרלים פשוט חברותיים ואדירים. התמזל מזלנו במיוחד לפגוש זוג אדיר מדארווין, אוסטרליה, איתם טיילנו במרבית הזמן. חבר'ה חברותיים, חכמים ומצחיקים עם לב זהב.

הם איפשהו פה בתמונה, אנחנו לא בטוחים איפה

ברקע, מסביב ובתוך כל האנשים האלה, מסתובבים הפורטרים, המקומיים שמרוויחים את לחמם בכך שהם סוחבים על הגב תיקים של מערביים. נכון, זה מרגיש כמו סוג של עבדות, אבל הם מרוויחים בשבועיים משכורת של חודשיים, וחיים מזה טוב מאוד או שולחים את הילדים שלהם לבית ספר. מצבם בטח הרבה יותר טוב מהסבלים שלא יודעים אנגלית, שמקבלים תשלום לפי קילו וסוחבים משאות של 30, 40 או 80 קילוגרם של בירות, מזרונים או עצי הסקה במעלה ההר.

משא צנוע יחסית. והוא עוד נועל נעליים ולא כפכפי אצבע

גֶלְדזֶן שרפה, הבחור שהיה איתנו, היה לרוב ממש חמוד וחיובי. אבל הופתענו מהדקויות של הפוליטיקות המקומיות של הפורטרים - שנעלבים אם אתם הולך למסעדה אחרת מזו שהם המליצו עליה, ישנים במקומות אחרים מאלו שהם כיוונו אתכם אליהם וכד'. כמובן שיש פה לא רק ביזנס, אלא גם הרבה עניינים של כבוד - האם ראו אותו מתחיל ללכת למקום אחר, האם אחותו של הבעלים מכירה את הגיס שלו, ועוד ועוד. לקח לנו המון זמן להבין שבעצם גם הם משלמים לפעמים על אוכל ולינה ולא מקבלים הכל חינם כשהם "מביאים" אותנו לבקתה, ולכן יש מקומות שבהם הם ממש לא מרוצים ולא ממש מסבירים למה. 

אלי מפסיד לגלדזן בצורה מביכה

המשפחה של גלדזן

  המשפחה הקטנה שלנו בבית של גלדזן

אחת הדמויות המרכזיות בתוך כל הסיפור של הטרק היא מזג האוויר. הוא זה שהשפיע יותר מכל דבר אחר על מצב הרוח שלנו, על הקושי של ההליכה, על היופי של ההרים ועל כמות הכסף שהוצאנו על תה כדי לחמם את הידיים. הולכים בדרך כלל רק ארבע או חמש שעות ביום ומבלים את כל שעות אחר הצהריים בקריאה, כתיבה, משחקי קלפים ובהיה מהחלון אל הנוף המשתנה, השמש היורדת והעננים שנודדים מצד לצד, שפעמים רבות רואים אותם מזווית לא מוכרת - מלמעלה. מבחינת הקור, זה בד"כ לא נורא. בזמן ההליכה לא קר כי מפעילים את הגוף, בלילה מתכסים בשק שינה טוב וכשיושבים בתוך הלודג'ים עצמם בדרך כלל נעים כי הם מוסקים (אלא אם מתקמצנים עליך ולא מחדשים את מלאי העצים באח [או את מלאי הקקי של היאק. טרו סטורי]). יש רק נקודת תורפה אחת - כשצריך לצאת משק השינה בלילה כדי ללכת לשירותים בזמן שבחוץ יש מינוס 15 מעלות ובתוך החדר בין מינוס חמש לאפס. זה פחות נעים. דווקא אחד הלילות הכי חמימים שלנו היה אחרי שיצאנו בבוקר מאוחר, הגענו לכפר הבא בערב וכבר לא היה מקום באף אחד מהלודג'ים בכפר. ישנו בסופו של דבר בחדר המשותף (שמשמש גם כלובי/חדר אוכל), יחד עם כל הפורטרים. לנו זה היה נחמד ונעים, אבל היה נדמה שלהם זה היה קצת מביך והם לא כל כך נהנו שראינו אותם משחקים קלפים בלילה ומסדרים בבוקר מהר לפני שהמערביים מתעוררים.

בכל מקרה, לקראת הסוף כבר ממש מיהרנו לחזור לחמימות של גובה סביר מעל פני הים, ופינטזנו איך נשב בשמש על שפת האגם בפוקרה (עיירת נופש בנפאל) או על החוף במלבורן [אז כמובן שבשתי הערים ירד עלינו גשם כמה ימים רצוף].

!שלג

!שלג, שלג

!שלג, שלג, יאק, יאק, יאק, נפאל

הנוף לאברסט (מעל היד של אלי) בדרך לפסגה של גוקיו רי. הנוף מהפסגה: לא יודעים, היינו שעה בתוך ענן

כשמזג האוויר היה קר במיוחד, נגלה אלינו אחד המחזות הכי מרהיבים שראינו. זה היה בשעה מאוחרת יחסית בכפר בשם דוֹלֶה, היינו אחרי ארוחת ערב ויצאנו לשחק קלפים עם החברים מאוסטרליה שהיו בלודג' אחר. רק יצאנו החוצה והתכוונו ללכת הכי מהר שאפשר אל הבקתה הבאה, כשפתאום הסתכלנו למעלה וקפאנו במקום. בחיים לא ראינו כל כך הרבה כוכבים, או את שביל החלב בצורה כל כך בולטת, בהירה וחדה. זה היה מרהיב, קצת מפחיד, ובעיקר - מהפנט.

שלום, אני יאק

***

ראינו הרבה דברים מגניבים וחווינו הרבה במהלך הטרק, ובכלל במהלך הטיול עד כה, ורק דבר אחד נשאר קבוע. לא משנה אם אנחנו בדירה צפופה באיזו עיר, בבקתה בהרים או בהוסטל מאובק, יש  רגע אחד ביום שנשאר כמעט אותו דבר, ושבו מרגישים בבית. הרגע בו מוציאים מהתיק את שני השינה, פורשים אותם, פותחים את כל הריצ'רצ'ים, סוגרים אותם בחזרה כך שהם מתחברים ויוצרים שק שינה זוגי אחד גדול, ומטפסים פנימה. ברגע הזה, כשנכנסים לתוך השק, כל הסביבה נעלמת אל מאחורי הקלעים וכל החוויות של אותו יום מתפוגגות קצת ומפנות מקום לתחושה אחת חמימה, עוטפת וממלאת - התחושה שאנחנו פה ביחד, וזה מה שהכי חשוב. והכי כיף.

***

הנה עוד סרטון. סליחה שיצא ארוך. בקצב הזה נעלה לקראת סוף הטיול פוסטים של שלושים עמודים וסרטונים של חמישים דקות. היינו כותבים בקיצור, אבל לא היה לנו זמן. 

נ.ב. אה, ופגשנו גם את מיס אוקיאניה :) וגם הכרחנו אותה לשים שוב את הסרט שלה בשביל להצטלם איתנו, כמו ישראלים טובים

הנה היא, ליד הבלונדינית במעיל המנומר

* גם עכשיו אף אחד לא יודע.

George Leigh Mallory was one of the greatest British alpinists of the early 20th century, and his big dream

 was conquering the summit of Everest. On July 8th 1924 he was seen clearly through a crack in the clouds 245 meters from the summit, and has never been seen since. His body was found 75 years later, and until then no one knew whether he reached the summit or not.*

Before he met his demise at the place he's been looking for it, Mallory made a tour around the US lecturing about mountain climbing. In one of his lectures, a nagging reporter asked him "Sir Mallory, why climb Everest?". His famous, improvised and impatient answer: "Because it is there".

Maybe that's the best description of the Himalayas - they're just *there*. Their size challenges the viewer's sense of perspective, and they look eternal, as if they're simply not going anywhere. They don't make one feel physically small as much as insignificant in time.

mountains, reflected in the window of the world's highest hotel

a tiny piece of the Himalayas, with Everest in the middle

Want a fun fact? Apparently the Himalayas are actually one of the most mobile mountain ranges in the world - they're growing at a rate of half a centimeter per year, still pushing their way upwards from the force of India's collision with Asia about 50 million years ago. Actually that's not that long ago - when dinosaurs roamed the earth, India was still a large island off the coast of Africa. Want another? Ok, here - the highest mountain outside of Asia is Aconcagua in Argentina, towering at 6,961 meters above sea level. Impressed? The Himalayas laugh at this puny hill - it has more than a hundred mountains over 7,200 meters tall.

And now, a few facts about the Everest itself, or to be exact, about its peak. It was first ascended in 1953 by Sir Edmund Hillary of New Zealand, who became a national hero and still appears on his country's 5 dollar bill; and Tenzing Norgay Sherpa, "the tiger of the snow", who became a hero in India, Nepal and Tibet (they're still all trying to claim him as their own) and a little sadly the first low-born Asian to become famous in the West. What's a Sherpa? The Sherpas are a people (or a tribe? what's the difference?). They immigrated from Tibet around 500 years ago and many of them currently live in the Everest region. They are famous for their physical strength, their ability to cope with oxygen-poor high altitudes and for their good nature and intelligence, and they are the ones who have been helping western climbers to try and reach high peaks in the area since the 1920s.

The Everest is considered a relatively simple peak for professional mountaineers and doesn't require any impressive technical skills such as rock climbing or advanced ice scaling techniques. This is mostly thanks to a team of Sherpas who clamber up themselves before the climbing season starts and install ropes and ladders for the convenience of the (mostly western) expeditions that will come later. Hundreds reach the summit every year, but it's still dangerous due to the oxygen-starved air, the avalanches, the cold and the sudden storms that can bring fierce hurricane-strength winds. There are different ways to calculate the danger level, but the bottom line is that one person has died on Everest for every 15 that have reached the summit. Besides the risk, the climb demands considerable stamina; lots of willpower to deal with weeks of cold, cough, pain and altitude sickness during the wait for the window of opportunity and the acclimatization to the thin air; and the mental capacity to deal with the possibility of setting out on "summit day" (a 12-hour climb) which might end in a turnaround 100 meters before the top because you were too slow or the weather has changed, many times without the opportunity to try again.

Oh, and you also need about a hundred thousand dollars.

the runway at Tenzing-Hillary airport, considered one of the world's most difficult landings.
The pilot lands on a slope and has to quickly turn and stop to avoid hitting the wall

Something else: in 1978 the legendary/crazy Italian climber Reinhold Messner first reached the summit without bottled oxygen. Many didn't believe him, and accused him of sucking oxygen from miniature bottles hidden in his climbing partner's clothes. He denied the accusations, and proceeded to shut everyone up two years later by climbing not only without oxygen, but also completely alone. Crazy.

The only two people that might be crazier than him are the American Jordan Romero (or maybe his parents), who became the youngest to ever reach the top in 2010, doing it when he was 13 years old; and a Japanese gentleman named Yuichiro Miura who became the oldest person to reach the top in 2003, at 70. The crazy part is that when someone broke his record a few years later, he did it again when he was 75. And then someone broke it again, so he did it again this year, at 80.

So far for fun facts about the Everest. Credit goes out to Wikipedia, people we met on the way, and the book "Into thin air".

any further questions? Enquire here

***

On a trek you do a lot of things - you walk, you meet trekkers, locals and yaks, you drink lots of tea, you play cards and you eat dal bhat and momo (the first is a filling rice-beans-baked vegetable dish and the second is local dumplings). But the most powerful experience is simply walking into the mountains. You live with them and breathe them, day after day. You learn to recognize each individual mountain and know it by name, and you understand that each one has its own character - from the sharp zigzags of Thamserku, through the beautiful asymmetry of Ama Dablam to the wide, massive pyramid of the Everest. This character tends to change with the weather, the time of the day and your line  of sight. Sometimes you come back down a slightly different path, you see a familiar peak surrounded by an orchestra of clouds and you stop and stare, discovering a new facet of the mountain's personality.

things you do on a trek, number 1: put on sunscreen

things you do on a trek, number 2: drink lots of water 

number 3: bug Neriya

number 4: discover surprising landmarks

number 5: Momo eating momo

Thamserku

Ama Dablam

boom, there's the Everest

The name of the trek, "Everest Base Camp", is a little misleading. The "King Mountain" is indeed the reason people come here, the reason the region has an airport, schools and hospitals, and the reason the locals are adept at carrying loads and using climbing equipment even though their forefathers have been farmers for hundreds of years; but it's not the most beautiful mountain or the most commanding peak, and the base camp itself - the point where expeditions start the grueling climb to the top - is certainly not that interesting. There's usually just a tent city there (when we were there even that was missing, so it was just some rocky ground), and a lot of trekkers don't even bother making the 6-hour return trip and instead climb to Kala Pathar - a 5,545-meter spot that provides the closest accessible viewing spot of the highest point on the planet. The whole trek is a Y-shape, with the starting point at the top and a snowy mountain pass connecting the two arms. Our first plan was to go around the whole Y, but we've been told that the pass is probably closed due to the storm (see previous post), and many people said the western side is actualy the highlight. So we ended up giving up going to the base camp area altogether, and the trek was simply fantastic. Later we went to the Everest Stake House and had a salad.

the trek

Gokyo from above - a much nicer place than Everest Base Camp

a few minutes earlier

 Beyond the experience of walking into the mountains, one of the most interesting things on the trek is the people. It's a little funny (or sad) how easily they fall into national stereotypes (hey, call us shallow. we tell it like it is). The Japanese usually walk around in large groups, with colorful gear, they're usually older (we met one who was 69), and many of them have both porters and guides. One group especially impressed us - not only were they having miso soup and ramen noodles that were probably flown in from Japan, they each received a hot water bottle at the end of each meal to keep themselves nice and warm. Hooray to the Japanese.

The Germans, on the other hand, were tough, serious, fast, and looked as though they were doing the whole trek as a preparation to some sort of mountain marathon. Even the older ones passed us on the trail, usually in the "70-year-old German Woman Method" that Neriya later adopted - you take small steps and walk very slowly, but you *never stop*. The Israelis can tell you about the best and cheapest places, and usually come back from the trail sick/sunburned/exhausted. And the Australians are simply outgoing and great. We were especially lucky to meet an awesome couple from Darwin, Australia, who we spent much of the trek with. Super friendly guys, smart and funny with a heart of gold. 

they're somewhere in this picture, we're not sure where

In the background, around and inside all these people, are the porters - the locals who make their living carrying westerners' backpacks. It does feel very strange to have someone taking your stuff on his (or her) back, but they make two months' pay in two weeks and live very well off it or send their kids to school. They're surely much better off than the ones who don't know English and end up getting paid by the kilo and carrying 30, 40 or 80 kg loads of beer, mattresses or firewood up the mountain.

a relatively modest load. And he's wearing shoes, too, and not flipflops

Geljen Sherpa, the guy who was with us, was mostly really sweet and positive. But we were surprised at the nuances of the porters' local politics - they get offended if you go to a different restaurant than the one they recommended, sleep in different lodges than the ones they pointed you too, etc. Of course it's not just business, but lots of respect issues - did someone see him start walking to a different lodge, does the owner's sister know his brother-in-law, and so on. It took us a while to realize that they also occasionally pay for food and a bed, and don't just get it free when they "bring" us in, and so in a few places they're unhappy and don't really say why. 

Eli losing miserably to Geljen

Geljen's family

our little family, in Geljen's home

One of the leading characters in the story of the trek is the weather. It affected everything about our day our mood, the difficulty of the trail, the beauty of the mountains and the amount of money we spent on tea to keep warm. You usually only walk four or five hours every day and spend most of the afternoon reading, writing, playing cards and staring out of the window of the lodge at the changing landscape, the setting sun and the shifting clouds which are often seen from an unusual perspective - from above. The cold usually isn't too bad. While you're walking it's not cold because you're moving your body, at night you get into a good sleeping bag and while you sit in the lodge it's usually nice and heated (unless they're being cheapskates and not renewing the supply of firewood [or yak crap, true story]). There's only one weak point - when you have to get out of your sleeping bag at night to go to the bathroom when it's minus 15 degrees outside and minus 5 in your room. Not very pleasant. One of our warmer nights was when we left a village early and arrived at our destination to discover that all three lodges were completely full. We ended up sleeping in the common room (which is also the lobby and dining room), together with all the porters. For us it was nice and warm, but it seemed it was somewhat awkward for them and they didn't really enjoy us seeing them play cards at night or clean up quickly in the morning before the trekkers arrived for breakfast.

Anyway, towards the end we were in a hurry to get back the warmth of a reasonable altitude, and we fantasized about sitting in the sun by the lake in Pokhara (a Nepali resort-town) or on the beach in Melbourne [Naturally, it rained for days straight in both cities when we got there].

snow!

snow, snow!

snow, snow, yak, yak, yak, Nepal!

the view from halfway up Gokyo Ri. The view from the top?
We have no idea, we spent an hour in a cloud

When the weather was especially cold, one of the most astounding sights we saw presented itself. It was in a village called Dole, we had finished dinner and were heading out to a different lodge to play cards with our Aussie friends. We were partway there when we looked up and froze. We'd never seen so many stars, or such a sharp and bright relief of the Milky Way. It was breathtaking, a little scary, and more than anything - hypnotizing.

hello, I am a yak

***

We've seen a lot of cool things and had many experiences during the trek, and the trip so far in general, and only one thing stayed constant. No matter if we were in a crowded apartment in some city, a cabin in the mountains or a dusty hostel, there's one moment in each day that stays the same, and in which we feel at home. It's the moment when we take out the sleeping bags, unroll them, open all the zippers, connect them so they form one big two-person sleeping bag, and climb inside. In that moment, when we get in the bag, everything around us disappears behind the scenes and all the day's experiences fade away a little and make room for one warm, fuzzy feeling - the feeling that we're here together, and that's the most important thing. And the most fun.

***

Here's another video. Sorry for the length. At this rate we'll be posting thirty-page updates and 5-minute videos by the time this trip is through. We'd write more concisely, but we didn't have time.

P.S. Oh, and we also met Miss Oceania (she's Australian) 

:) We even made her put her sash back on for the picture, like good Israelis.

there she is, by that blonde with the leopard-skin jacket

* Nobody knows to this day.