חוצים את קו המשווה

לקח לנו זמן להגיע למסקנה שאנחנו לא אוהבים את נפאל. הנה, אמרנו את זה. נכון, פוגשים פה מטיילים כיפיים, ההרים מדהימים, הנפאלים רוקדים נורא חמוד בזמן הפסטיבל וזה כיף לאכול אוכל לא רע (אבל גם לא ממש טוב) בגרושים. אבל פחות או יותר זהו. לא יודעים למה, אבל משהו פשוט לא התחבר לנו. אולי "בגילנו" קשה לנו יותר להתעלם מהנכים ברחובות, מהלכלוך בכל מקום, מהמים המזוהמים. מהשנאה והתסכול בעיני המקומיים אחרי ויכוח עם שוטר שמן, מהתינוקות מלאי הבוץ. מהגברים חסרי השיניים בגיל של ההורים שלנו או הילדים בני ה-13 שסוחבים על הגב (על הצוואר, על הראש, בכפכפים) משאות של 30 ו-40 קילו כדי לקבל כמה דולרים להאכיל את המשפחה שלהם. בכל מקרה, בואו נגיד שבניגוד למדינות אחרות שהיינו בהן, חלקן עניות מאוד, הפעם לא היה לנו קשה יותר מדי לעזוב.

פסטיבל! הכל סגור אבל יפה

מקומי אחד אמר לנו, ברגע של כנות, שלא נאמין לאף אחד שאומר לנו משהו טוב על נפאל. ״האנשים פה תמיד מחייכים, אבל הכל חרא״. זה היה ממש מבאס לשמוע את זה ממנו - הוא משכיל, מוכשר, כריזמטי, עם אנגלית מעולה, הוא יודע שיכול להיות טוב יותר, אבל העתיד שלו לוט בערפל.

יש אנשים שחוזרים מנפאל מלאי הערכה לאורח החיים הרגוע, הקהילתי והרוחני של העם החייכן שגר כאן. אנחנו עזבנו מלאי השתאות מפלאי הטבע שיש כאן ומהחוויה המדהימה של להיות בתוך ההרים ועל מרגלות האברסט, אבל ממש לא היינו רוצים לחיות במקום כזה. נכון, יש צרות גם אצלנו, ויש משהו ממש דפוק באורח החיים הקפיטליסטי ובמירוץ העכברים המתיש, אבל יש צרות ויש צרות. כמו שאמר פעם (לפני חודש) אדם חכם (אבישי), "עולם שלישי זה חרא. ממש".

***

אחרי שחזרנו מהטרק היו לנו כמה ימים להירגע בפוקרה, עיירת הנופש והספורט האתגרי המקומית. רוב הזמן היה גשם ואובך, אז עסקנו בעיקר בלנוח, לאכול, לכתוב מיילים ולעבור על תמונות. אחד הדברים שציפינו להם בפוקרה היה מפגש עם איתמר ושירה*, שבדיוק היו שם גם. הגענו לעיירה וניסינו לתאם להיפגש בזמן שאנחנו יושבים במסעדה (היינו רעבים), ואז פתאום הם נכנסו! היה ממש כיף. המפגש הזה איתם, כמו גם השיטוטים בפייסבוק, מילאו אותנו בלא מעט געגועים. לארץ, לירושלים, למשפחה, לחברים.

בערב האחרון שלנו בנפאל, ישבנו שוב עם איתמר ושירה בקטמנדו ואחרי ארוחת הערב הם לקחו אותנו ל״קוּקִי וואלה״ - חור בקיר שמגיש קינוחים מעולים בדולר וחצי ושקשוקה עם סלט ותה בדולר שבעים, עם תפריט ענק כתוב על הקיר בעברית. זה מקום כל כך חבוי שאפשר לעבור לידו כל יום ולא לשים לב שהוא שם, אבל מסתבר שהוא מוסד ידוע בקרב הישראלים בקטמנדו (ככה שירה ואיתמר שמעו על זה, דרך ישראלי שהיה איתם בראפטינג). פתאום חשבנו שאולי היינו צריכים להיות קצת פחות סנובים ולא לנסות להימנע מהמוני הישראלים בעיר. הרי אין ספק שהישראלים מוצאים תמיד את המקומות הכי טובים, הכי זולים והכי ידידותיים, בלי תחרות בכלל. מי יודע כמה מקומות כמו "קוקי וואלה" עוד יש? מצד שני, גם לא הכי כיף לשמוע שוב ושוב מהצד את אותן שיחות בנוסח "כמה הפסקות חשמל יש פה? הם משתמשים בפסטיבל הזה שלהם כתירוץ לכל דבר" או "הוא ניסה למכור לי את ה___ בארבעה דולר, אבל הורדתי אותו לאחד וחצי. מצא לו פראייר".

פסטיבל! הכל צבעוני

***

עוד שני דברים קטנים מנפאל:

1) טיפים לשוניים - בפי המקומיים, "why not" זה תחליף הגיוני ל"כן" ו"it's ok" יכול לשמש גם כ"לא, תודה" וגם כ"כן, תודה"; ואם אתם יודעים להגיד "תודה" בשפת השרפה, אל תגידו את זה לאנשים שאינם בני שבט השרפה. הם ייעלבו.

2) אזהרה קטנה לאלו שחושבים מה הם רוצים לעשות כשהם יהיו גדולים - פגשנו בנפאל כל מיני אנשים, שמטיילים מכל מיני סיבות. מתוך האנשים שפשוט אמרו  ״&%$# על הכל, אני לא עומד/ת בזה יותר, אני פשוט חייב/ת להתפטר ולנסוע לטייל״, אחוז ניכר (באיזור ה-100%) עבדו בפיננסים. לא מדגם מאוד גדול, אבל עדיין נקודה למחשבה. רק אומרים.

***

בדרך לאוסטרליה עצרנו בסינגפור (2). רק בפעם השניה קלטנו כמה שדה התעופה שם באמת מדהים. עזבו שהוא יפה וכל זה - יש שם כסאות שעושים מסאז' לרגליים! חינם! ובית קולנוע! חינם! ומגלשה של ארבע קומות! ומגדל פיזה מצמחים!! וגן פרפרים!!!

שקלנו להשאר בשדה ולחיות בו את שארית חיינו, אבל האזהרות שלא כדאי להשתמש במכונות יותר מרבע שעה רצוף ניפצו את תחושת האוטופיה

רגע מקרי ואותנטי או סיום של מרדף דרמטי בן 20 דקות? לעולם לא תדעו

הגענו ישר למלבורן. מלבורן עיר ממש מגניבה. אין לנו יותר מדי מה לומר מעבר לזה, כי היינו נורא עסוקים בלקנות אוטו (האוטו הראשון שלנו!), לקנות ציוד טיולים (יותר יקר משחשבנו!) ולהתארגן לדרך הארוכה שלפנינו (לא כיף לנסוע לחופים כשיש גשם!). מה שכן, נתנו לנו כמה טיפים טובים. כמו למשל ללכת למזח בשקיעה כי מגיעים לשם פינגווינים גמדיים. באנו, והיו פינגווינים! גמדיים!

ניסינו לשים לידו פינגווין רגיל בשביל קנה מידה, אבל לא מצאנו

ניסינו להצטלם עם הים מאחורינו, אבל מלבורן עשתה לנו פוטו-בומב

כמו כן, יכול להיות שהתארחנו בדירה המגניבה ביותר במלבורן. מיקום באחת השכונות הכי מגניבות בעיר, קומה עליונה שלמה של מחסן ענק (לשעבר), חמישה חדרי שינה, שלושה סלונים, שולחן פינג-פונג, בר, גינה, שתי פינות אוכל, חדר קולנוע, ומעל לכל - אנשים אדירים. אז תודה לנועם על הקישור, ותודה לגו'ש, שֶב והחבר'ה על האירוח המעולה ועל כל הציוד שהשאלתם לנו. מבטיחים שרק חלק ממנו נשבר בדרך.

האם כל תמונה של אלי משחק במשהו מייצגת הפסד צורב שלו? בינתיים אנחנו ב-2 מתוך 2

בית על גלגלים - לא צריך לשלם ארנונה

ואז יצאנו לדרך. חשבנו שהיום הראשון יהיה משעמם וסתמי, כי החלטנו לנסוע לאדלייד בכביש המהיר ולא דרך הגרייט אושן רוד, אבל כבר תוך חצי שעה הרגשנו שאנחנו בעולם אחר. עולם של עיירות קטנות עם רחוב ראשי אחד וכמה מאות אנשים, שמתפרסות לצדדים כאילו יש להן את כל המרחב שבעולם (מה שנכון). העיירות, תחנות הדלק, הטרקטורים, סניפי המקדונלד'ס ואפילו הכבישים עצמם - ארוכים וישרים, נמתחים עד האופק - נראים כאילו הם נלקחו ישר מדרום ארה"ב. הסימנים המרכזיים לכך שאנחנו נמצאים ביבשת אחרת לגמרי הם האבחנה שכולם נוסעים בצד שמאל, עצי האקליפטוס הבלתי נגמרים, העננים הנמוכים במידה סוריאליסטית והעובדה שבצד הכביש יש לא רק עדרים של כבשים אלא גם כמה קנגורואים. וגם אין פה רדנקס.
אגב, קנגורואים הם חיה מגוחכת, במובן הטוב של המילה. עזבו את איך שהם מקפצים ממקום למקום במקום ללכת או לרוץ כמו יצורים נורמליים, ראיתם פעם איך הם מתקדמים כשהם כפופים? הם מניחים את הידיים הזעירות שלהם על הקרקע ומושכים את הרגליים המגודלות שלהם קדימה, כמו קופים. נפלא.

קפוץ מכאן, יצור מוזר

אחד הדברים הכי כיפיים ברוד טריפ הוא לנסוע על הכביש ולעצור בצד כשיש שלט שנראה מעניין. בפעם הראשונה זה לא כל כך עבד לנו - נסענו למוזיאון שהיה סגור ולעיר משוחזרת מתקופת הבהלה לזהב שהיתה סגורה גם כן - אבל בדרך לאדלייד פנינו בעקבות שלט "תחנת רכבת היסטורית" ולא התאכזבנו.

אכן היתה שם תחנת רכבת היסטורית.

האם תוכלו למצוא את החלק בפוסטר שלא היה עובר היום, ילדים?

אבל מה שחשוב יותר, אחד המקומיים זיהה את האוטו שלנו מתקרב ויצא לקראתנו כדי לעשות לנו סיבוב בתחנה. היא נפתחה בשנת 1887 ונשארה פעילה כמעט 100 שנה, ובפנים יש תצוגה של פוסטרים, כלים, מגהצים, אסלות, ושאר דברים מגניבים מהמאה ה-19. מסתבר שהתחנה הזו היא הגבול בין מדינת ויקטוריה לבין מדינת דרום אוסטרליה, אם כי עד היום יש ויכוח באיזה צד של התחנה עובר הגבול. האיש לימד אותנו סלנג אוסטרלי, אם כי יש מצב שהוא חירטט אותנו כי לא שמענו שום דבר מזה בחודשיים שעברו מאז. הוא גם המליץ לנו לבקר בעיירה הבאה, עיירת הגבול בורדרטאון** ולקפוץ לחוות הקנגורואים הלבנים.
לא התאכזבנו.

אכן היו שם קנגורואים לבנים.

מדובר בקנגורואים בצבע לבן

***

הוא שתה המון בירה בלילה לפני, אז לא נתנו לו לנהוג

כשיוצאים למדבר העצום במרכז אוסטרליה (ה-outback) נוסעים לכל מיני עיירות ואטרקציות, אבל כמו בכל רוד טריפ ראוי לשמו הכוכבת האמיתי היא הדרך עצמה. עבור מי שיושב במושב הנוסע זה גם די כיף, אבל מי שנוהג מרגיש משהו הרבה יותר חזק - את החיבור הקסום בין נהג, רכב וכביש. והכביש הזה הוא משהו מיוחד. 3,020 קילומטרים של אספלט, חלקם הגדול ישרים כמו סרגל, שעוברים דרך האיזור הכי יבש ביבשת הכי יבשה על כדור הארץ***. כשנוהגים הזמן עובר מהר יותר - מתמכרים למבט אל האופק, לפס הלבן המקווקו שאפשר לראות קילומטרים קדימה, למישור האינסופי שמתפרס לכל הכיוונים, לאספלט שמשנה את צבעו משחור לאפור ולאדום דהוי, משקף את המדבר מסביב. ופתאום רואים עוף דורס ענק עם מוטת כנפיים של שני מטר ממריא לצד הכביש. או עורבים יושבים על גופת קנגרו דרוסה. או רכב הפוך שרוף וחלוד לצד הדרך. או משאית של 54 מטר (״רכבת כביש״) שגוררת שלושה טריילרים. או רכבת רגילה שגוררת עוד ועוד קרונות ואורכה קילומטר או שניים. מתרגלים לשלטים כמו ״טלפון חירום - 107 ק"מ״ או ״תחנת דלק - 253 ק"מ״ או "דרווין - 1170 ק"מ".

או סתם פותחים חלונות ומגבירים את הווליום, ונוסעים ישר, ישר, ישר.

הטיפ לגביהן בלונלי פלאנט: give them a wide berth, they're much bigger than you

אל תשאלו אם מצאנו שם ארבעה פילים עומדים על גב של צב, נשבענו לא לספר

פקק תנועה באאוטבק

ללא מילים

זהו עד כאן. על המשך מעללינו באוסטרליה תשמעו בפוסט הבא. בינתיים, קבלו סרטון.

---------------

* שירה ואיתמר הם חברים טובים שלנו מהארץ שבמקרה התחתנו בדיוק שבוע לפנינו ובמקרה נסעו גם הם לירח דבש של שנה מסביב לעולם, ובמקרה גם בערך לאותן מדינות.

** כן, עיירת הגבול "עיירת גבול". כמו כן, היינו במקומות בשם Eden, Paradise, Townsville, World's End, Doughboy Creek, Bon Bon, Humpty Doo ועוד. הכי מדהים זה השמות שהם נותנים להרים. בפרט,
Mt. Horrible, Mt. Direction, Mt. Surprise והאהוב עלינו - Mt. Unapproachable.

*** טוב, נו, לא כולל אנטארקטיקה. נודניקים.

Crossing the equator

It took us a while to realize we don't like Nepal. There, we said it. Yes, you meet fun travelers, the mountains are amazing, the locals dance very cute during the festival and it's fun to eat decent (never great) food for pennies. But that's pretty much it. We don't know why, but something just didn't click for us. Maybe in "our age" it's harder to ignore the disabled people lying in the street, the filth everywhere, the dirty water. The hate and frustration in the locals' eyes after and argument with a fat cop, the mud-covered babies. The toothless men our parents' age or the 13-year old kids carrying 30- and 40-kilo loads on their backs (and necks, and heads, in flip-flops) to get a few dollars to feed their families. Anyway, let's just say that contrary to other countries we've visited, including some very poor ones, this time it wasn't too hard to leave.

Festival! Everything is closed, but pretty

One local told us, in a moment of honesty, that we shouldn't believe anything good anyone tells us about Nepal. "The people here are always smiling, but everything is shit". It was a real downer hearing it from him - he's educated, talented, charismatic, has great English, he knows things could be different, but his future is uncertain.

Some people come back from Nepal filled with appreciation of the calm, communal and spiritual way of life of the often-smiling people that live here. We left in awe of the natural wonders here and of the amazing experience of being inside the mountains and at the foot of Everest, but we really wouldn't want to live in a place like this. Yes, we have trouble too, and there's something really fucked up about the capitalist way of life and the exhausting rat-race, but there's trouble and there's trouble. As a smart man (Avishay) one said (a month ago), "The third world is fucked up. Badly".

***

After coming back from the trek we had a few days to relax in Pokhara, the local resort town and extreme sports center. It was rainy and foggy, so we mostly rested, ate, answered emails and went over our photos. One of the things we were looking forward to there was meeting up with Itamar and Shira*, who were also there. We arrived in town and tried to set up a meeting while sitting at a restaurant (we were hungry) and they came in all of a sudden! It was really fun. This meeting with them, along with roaming facebook, really made us miss home. Israel, Jerusalem, our families, our friends.

Anyway, in our last night in Nepal, we met Itamar and Shira again and they took us to "cookie walla" - a hole-in-the-wall serving fantastic desserts for $1.50 and shakshuka with salad and tea for $1.70, with a huge menu scribbled on the wall in Hebrew. It's a place so hidden that you can pass by it every day and not notice it's there, but it turns out it's a famous establishment among the Israelis in Kathmandu (that's how Shira and Itamar heard about it, through an Israeli who they went rafting with). We suddenly thought that maybe we should have been less snobbish and not shouldn't have tried to avoid the masses of Israelis in town. After all, there's no doubt the Israelis always find the best, cheapest and friendliest places, and it's not even close. Who knows how many places like "cookie walla" are hidden around? On the other hand, it's not that fun to hear the same conversations over and over, like "what's with all the power outages? They use the festival as an excuse for everything!" or "he tried to sell me the ___ for four dollars, but I got him down to one and a half. I'm no sucker".

Festival! Everything is colorful

***

Two more little things from Nepal:

1) Linguistic tips - in the locals' English, "why not" is a suitable replacement for "yes", and "it's ok" can mean either "no, thank you" or "yes, please"; and if you know how to say "thanks" in the Sherpa language, don't go around saying it to people who aren't from the Sherpa tribe. They'll take offense.

2) A little word of warning to those of you considering what they want to do when they grow up - we met all sorts of people n Nepal, traveling for all sorts of reasons. Out of the people who just said "#*%$ it, I just can't take it anymore, I just have to quit and go away somewhere", a significant percentage (around 100%) worked in finance. It's not a very large

sample, but it's still something to think about. Just sayin'.

***

On the way to Australia we stopped in Singapore. Only on the second time around did we notice how amazing the airport there really is. Forget that it's nice-looking and all - there's armchairs that give you foot massages! For free! And a cinema! For free! and a four-story slide! And a tower of Pisa made of plants!! And a butterfly garden!!!

We were considering staying to live at the airport indefinitely, but the signs warning it is healthy to use the massage machines for over 15 minutes straight broke the sense of utopia

A random, spontaneous moment or the result of a dramatic 20-minute pursuit? You'll never know

We landed right in Melbourne. Melbourne is a really cool city. There's not much we have to said beyond that, because we were very busy buying a car (our first car!), buying camping gear (more expensive than we thought!) and getting ready for our road trip (it's not fun going to beaches when it's raining!). We did get some good tips, like going to the pier at sunset because little penguins come there. We went, and there were penguins! And they were little! That *is* their scientific name, by the way, in case you were wondering.

We tried to place a normal penguin next to it for scale, but we couldn't find one

We tried to take a picture with the sea, but Melbourne photobombed us

Oh, and by the way, we might have stayed with the most amazing apartment in Melbourne. Located in one of the coolest neighborhoods in the city, a whole top floor of an (ex)warehouse, five bedroom, three living rooms, a bar, an indoor garden, two dining rooms, a cinema, and above all - awesome people. So thanks Noam for the connection, and thanks to Josh, Chev and the gang for being awesome hosts and for letting us borrow all that camping gear. We promise only some of it broke on the way.

Will any picture of Eli playing a game signify an embarrassing loss? So far we're at 2 of 2

A house on wheels - no need to pay rent!

And then we were on our way. We thought the first day of the roadtrip would be boring and mundane, because we decided to go to Adelaide through the highway and not the great ocean road, but within 30 minutes we felt we were in a different world. A world of small towns with one main street and a few hundred people, that are spread in all directions like they have all the space in the world (which they do). The towns, the gas stations (petrol stations in Australian), the tractors, the McDonaldses and even the roads themselves - straight and narrow, stretching to the horizon - look like they came straight from the midwest of the US. The only signs that we're on a completely different continent are the awareness that everyone drives on the left, the neverending eucalyptus trees, the sureallistically low-hanging clouds and the fact that the roadside is settled not only by sheep, but by a few kangaroos as well. Oh, and there are no rednecks here.

Speaking of kangaroos, they are ridiculous animals, in the best sense of the word. Forget the fact that they jump from place to place instead of walking or running like decent creatures. Have you ever seen how they move when they're bent over? They place their tiny paws on the ground and pull their overgrown feet forward, like monkeys. Fantastic stuff.

Hop away, strange creature

One of the most enjoyable things on a roadtrip is driving along and stopping or turning when an interesting-looking sign appears. The first time we tried this it didn't really work - we went to a museum that was closed and to a reconstructed gold-rush-ear town that was also closed - but on the way to Adelaide we followed a sign saying "historic train station" and we weren't disappointed.

There indeed was a historic train station there.

Can you spot the part of this that wouldn't pass these days, kids?

But more importantly, one of the locals saw our car coming and came out to show us around. The station opened in 1887 and stayed active for nearly 100 years, and now contains a collection of posters, kitchenware, toilets and other cool things from the 19th century. Apparently the station is on the border between the states of Victoria and Southern Australia, but there is still debate over which side of it is the border itself. The man taught us some Australian slang, even though we haven't heard any of his expressions since so he might have been messing with us. He also recommended we visit the next settlement, the border town Bordertown** and go see the white kangaroo enclosure there.

We weren't disappointed.

There indeed were white kangaroos there.

They are kangaroos that are white

***

He had too many beers the night before so we didn't let him drive

When you head to the huge desert in the center of Australia ("the outback") you drive to different towns and tourist attractions, but like in any good road trip the real star is the highway itself. It's pretty fun for whoever's in the passenger's seat, but the one driving feels something much stronger - the magical connection between driver, car and road. And this is one special road. 3,020 kilometers of asphalt, much of it straight as a ruler, passing through the driest area of the driest continent on Earth***. When you drive time moves faster - you get addicted to looking at the horizon, following the striped white line visible for miles ahead, to the the infinite plain stretching in all directions, to the asphalt changing its color from black to grey to faded red, mirroring the desert all around it. And suddenly you see a huge eagle with a two-meter wingspan soar by. Or crows pecking a kangaroo carcass. Or a rusted and burnt upside-down car by the side of the road. Or a 54-meter truck ("road train") pulling three trailers. Or a regular train hauling more and more cars, taking up a kilometer or two. You get used to signs like "emergency phone - 107 km" or "service station - 253 km" or "Darwin - 1170 km".

Or you just open the windows and turn up the volume, and keep going straight, straight, straight.

The tip about these in Lonely Planet: give them a wide berth, they're much bigger than you

Don't ask us if we found four elephants standing on a turtle, we swore not to tell

A traffic jam in the outback

No words

That's it so far. You'll hear more about our Australian adventures in the next post. In the meantime, here's a video.

----------------

* Shira and Itamar are good friends of ours from back home who just happenned to get married a week before us and just happenned to also go on a one-year, round-the-world honeymoon, incidentally to almost the same countries.

** Yes, a border town called "Bordertown". We've also been to places called "Eden", "Paradise", "World's End", "Bon Bon", "Doughboy Creek", "Townsville" and "Humpty Doo". The most amazing bit is the names the Aussies give to their mountains, though. Especially Mt. Surprise, Mt. Horrible, Mt. Direction, and our personal favourite - Mt. Unapproachable.

*** Yes, excluding Antarctica. Nitpickers.

הם פשוט שם

ג׳ורג׳ ליי מלורי היה אחד מגדולי האלפיניסטים הבריטיים של תחילת המאה העשרים, והחלום הגדול שלו היה לכבוש את פסגת האברסט. ב-8.6.1924 הוא נצפה בבירור דרך סדק בעננים 245 מטרים מהפסגה, ומאז לא נראה שוב. גופתו נמצאה רק כעבור 75 שנה, ועד אז לא היה ידוע אם הוא הגיע לגג העולם או לא*.

לפני שהוא מצא את מותו במקום בו הוא חיפש אותו, מלורי עשה סיבוב הרצאות על טיפוס הרים ברחבי ארצות הברית. באחת ההרצאות שלו, עיתונאי נודניק שאל אותו ״סר מלורי, למה לנסות לטפס על האברסט?״. תשובתו המפורסמת, המאולתרת, חסרת הסבלנות: ״כי הוא שם״. 

אולי זה התיאור המדויק ביותר של הרי ההימלאיה - הם פשוט *שם*. הגודל שלהם מאתגר את תפיסת קנה המידה של הצופה, והם נראים נצחיים, כאילו הם פשוט לא הולכים לשום מקום. הם לא גורמים לך להרגיש קטן פיזית כמו שהם גורמים לך להרגיש חסר חשיבות על ציר הזמן.

הרים משתקפים בחלון של המלון הכי גבוה בעולם

חלק זעיר מרכס ההימלאיה, עם האברסט במרכז

רוצים fun fact? מסתבר שההימלאיה הוא דווקא אחד הרכסים הניידים בעולם - הוא צומח בקצב של חצי סנטימטר בשנה, עדיין דוחק את דרכו לשמיים מעוצמת ההתנגשות של הודו עם אסיה לפני 50 מיליון שנה. האמת שזה די לא מזמן - כשהסתובבו פה דינוזאורים, הודו עדיין היתה אי גדול לחופי אפריקה. עוד אחד? אוקיי, קבלו - ההר הכי גבוה מחוץ לאסיה הוא Aconcagua שבארגנטינה, בגובה 6,961 מטרים מעל פני הים. התרשמתם? רכס ההימלאיה צוחק על הגבעה הזו - יש בו יותר ממאה הרים בגובה של יותר מ-7,200 מטרים.

כמה עובדות על האברסט עצמו, או יותר נכון על הפסגה שלו. היא נכבשה לראשונה בשנת 1953, ערב הכתרתה של אליזבת׳ השניה, על ידי סר אדמונד הילארי מניו זילנד, שהפך לגיבור לאומי ומופיע עד היום על שטרות בארץ מולדתו; וטנזינג נורגיי שֶרְפַּה, ״נמר השלג״, שהפך לגיבור בהודו,  נפאל וטיבט (הן רבות עד היום על הבעלות עליו) וגם, במידה עצובה מעט, לאדם האסייתי הראשון שנולד למעמד נמוך והפך למפורסם במערב. מה זה שֶרְפַּה? השֵרפּוֹת הם שבט שהיגר מטיבט לפני כ-500 שם ורבים מבניו מתגוררים כיום באיזור האברסט. הם מפורסמים בכוח הפיזי שלהם, בסיבולת שלהם לגבהים דלי חמצן, במזג הטוב ובאינטיליגנציה שלהם, ומשנות העשרים של המאה ה-20 ועד היום הם אלו שעוזרים למערביים לנסות לטפס על פסגות גבוהות באיזור.

האברסט נחשב כיום לפסגה קלה יחסית עבור מטפסי הרים מקצועיים ולא דורש יכולות טכניות מרשימות כמו טיפוס על צוקים בידיים חשופות או שימוש בציוד קרח מתקדם. זאת בעיקר הודות לצוותים של שרפות שמטפסים בעצמם לפני תחילת עונת הטיפוס ומתקינים חבלים וסולמות לנוחיותן של המשלחות, המערביות בד"כ, שיגיעו אח"כ. מאות מטפסים מגיעים לפסגה כל שנה, אבל זה עדיין מסלול מסוכן בגלל האוויר דל החמצן, מפולות השלגים, הקור והסערות שיכולות לצוץ במפתיע ולהביא רוחות של מאות קמ"ש. יש חישובים שונים, אבל בשורה התחתונה עד כה אדם אחד מת על כל חמישה עשר שהגיעו לפסגה. חוץ מהסיכון, הטיפוס דורש כוח סיבולת אדיר; לא מעט כוח רצון כדי להתמודד עם שבועות של קור, שיעול, כאבים ומחלת גבהים בזמן ההמתנה לחלון ההזדמנויות והאיקלום לאוויר דל החמצן; ואת תעצומות הנפש להתמודד עם האפשרות של יציאה ליום הטיפוס הסופי לפסגה (כ-12 שעות) שבסופו ייתכן ותיאלצו להתסובב מאה מטר לפני הסוף כי לא הספקתם בזמן או כי מזג האוויר החמיר, פעמים רבות בלי הזדמנות לחזור. 

אה, וצריך גם בערך מאה אלף דולר. 

ככה נראה שדה התעופה טנזינג-הילרי בכפר לוקלה, שממנו מתחילים ללכת.
הוא נחשב לאחד הקשים בעולם לנחיתה, כי הוא בזווית וכי צריך לבלום מהר ולפנות כדי לא להתנגש בקיר

עוד משהו: בשנת 1978 המטפס האיטלקי האגדי/פסיכי ריינהולד מֶסְנֶר טיפס לפסגה לראשונה בלי בלוני חמצן. לא האמינו לו והאשימו אותו שהוא ינק חמצן מבקבוקים מיניאטוריים שהוחבאו אצל השותף שלו לטיפוס. הוא הכחיש את ההאשמות וכעבור שנתיים הוא השתיק את כולם והיה הראשון לטפס לפסגה לא רק בלי חמצן, אלא לבד. פסיכי, כבר אמרנו? 

השניים היחידים שאולי יותר פסיכיים הם ג׳ורדן רומרו האמריקאי (או יותר נכון ההורים שלו), שטיפס בשנת 2010 לפסגה כשהיה רק בן 13; ובחור יפני בשם Yuichiro Miura (אין לנו מושג איך כותבים את זה בעברית) שהפך ב-2003 לאדם המבוגר ביותר שהגיע לפסגה, בגיל 70. החלק הפסיכי הוא שאחרי שמישהו שבר לו את השיא הוא עשה את זה שוב בגיל 75. ואז שברו לו שוב, אז הוא עשה את זה שוב, השנה, בגיל 80. 

עד כאן 60 שניות (או יותר) על האברסט. תודה לויקיפדיה, אנשים שפגשנו בדרך, והספר "Into thin air".

אם אתם רוצים עוד מידע, לכו לכאן

***

בְטרק עושים הרבה דברים - הולכים, פוגשים מטיילים, מקומיים ויאקים, שותים המון תה, משחקים קלפים ואוכלים דאל באט ומומו (הראשונה היא מנת אורז-שעועית-ירקות אפויים משביעה, השניה היא דאמפלינגס/כיסוני בצד ממולאים). אבל החוויה החזקה ביותר היא פשוט ההליכה לתוך ההרים. חיים איתם ונושמים אותם, יום אחרי יום. לומדים להכיר כל הר בשמו, ומבינים שלכל לכל הר יש אופי משלו - מהזיגזגים החדים של Thamserku, דרך האסימטריה היפהפיה של Ama Dablam ועד למאסיביות השמנמנה ומלאת ההדר של האברסט. האופי הזה גם משתנה בהתאם למזג האוויר, לשעה ביום ולזווית הראיה. לפעמים חוזרים במסלול קצת אחר, רואים פסגה מוכרת אפופה בתזמורת דרמטית של עננים ועוצרים לבהות, ומגלים פן חדש באישיות של ההר. 

דברים שעושים בטרק, מספר 1: שמים קרם הגנה

דברים שעושים בטרק, מספר 2: שותים מים

מספר 3: מציקים לנריה

מספר 4: מגלים ציוני דרך מפתיעים

מספר 5: מומו אוכל מומו

יום אחד, בני, כל זה יהיה שלך

טמסרקו

אמה דבלאם

בום, הנה האברסט

השם של הטרק, ״אברסט בייס קמפ״, הוא קצת מטעה. ״מלך ההרים״ הוא אכן הסיבה שאנשים מגיעים לכאן בכלל, הסיבה שיש באיזור שדה תעופה, בתי ספר ובתי חולים והסיבה שהמקומיים מיומנים בסחיבת משאות ובטכניקות טיפוס למרות שאבותיהם עסקו במשך מאות שנים בחקלאות; אבל הוא לא ההר הכי יפה או הכי בולט, ובטח שהבייס קמפ עצמו - הנקודה ממנה משלחות מתחילות את הטיפוס המפרך לפסגה - הוא ממש לא נקודת ציון מעניינת. בדרך כלל יש שם פשוט עיר אוהלים (בתקופה שאנחנו היינו שם אפילו את זה לא היה, רק משטח סלעי), והרבה מטיילים בכלל לא טורחים להשקיע את שש השעות שדרושות כדי ללכת הלוך-חזור ומסתפקים בטיפוס על Kala Pathar - שפיץ בגובה 5,545 מטר שמספק את התצפית הקרובה ביותר על הנקודה הכי גבוהה על כדור הארץ. הטרק עצמו בנוי בצורה של Y, עם נקודת התחלה בחלק התחתון ומעבר הרים מושלג (״פס״) שמחבר בין שני הזרועות. התכנון הראשוני היה להקיף את כל ה-Y, אבל אמרו לנו שהפס כנראה סגור בגלל הסערה המדוברת (ר' פוסט 2), והרבה סיפרו שההיילייט של הטיול הוא דווקא הצד המערבי. אז ויתרנו על הגעה לאיזור של הבייס קמפ בכלל, והטרק היה פשוט מעולה. מאוחר יותר הלכנו ל״אברסט סטייק האוס״ ואכלנו סלט.

הטרק

מבט מלמעלה על גוקיו, מקום הרבה יותר מגניב מהאברסט בייס קמפ

כמה דקות קודם לכן

מעבר לחוויה של הליכה לתוך ההרים, אחד הדברים הכי מעניינים בטרק הוא האנשים. קצת מצחיק (או עצוב) כמה הם מתחלקים בקלות לסטריאוטיפים לאומיים (היי, תקראו לנו שטחיים, אבל זה מה שקורה). היפנים בדרך כלל מסתובבים בקבוצות גדולות, עם ציוד צבעוני, בדרך כלל מבוגרים יחסית (פגשנו אחד בן 69), ולהרבה מהם יש גם מדריכים וגם סבלים. קבוצה אחת הרשימה אותנו במיוחד - לא רק שהם אכלו מרק מיסו ואטריות שכנראה הטיסו אותן מיפן, הם קיבלו בסוף הארוחה בקבוקים חמים לכל אחד כדי שיהיה להם נוח וחמים. הידד ליפנים.

הגרמנים, לעומת זאת, היו קשוחים, מהירים, ונראו כאילו הם עושים את כל הטיול רק כחימום למרתון הרים כלשהו. על הצעירים אין בכלל מה לדבר, אבל גם המבוגרים עקפו אותנו, בדרך כלל ב"שיטת הזקנה הגרמניה בת השבעים" (שנריה אימצה מאוחר יותר) - עושים צעדים קטנים, לאט מאוד, אבל לעולם לא עוצרים. הישראלים מכירים את כל המקומות הכי טובים והכי זולים, אבל בדרך כלל חוזרים חולים/שרופים/מותשים. והאוסטרלים פשוט חברותיים ואדירים. התמזל מזלנו במיוחד לפגוש זוג אדיר מדארווין, אוסטרליה, איתם טיילנו במרבית הזמן. חבר'ה חברותיים, חכמים ומצחיקים עם לב זהב.

הם איפשהו פה בתמונה, אנחנו לא בטוחים איפה

ברקע, מסביב ובתוך כל האנשים האלה, מסתובבים הפורטרים, המקומיים שמרוויחים את לחמם בכך שהם סוחבים על הגב תיקים של מערביים. נכון, זה מרגיש כמו סוג של עבדות, אבל הם מרוויחים בשבועיים משכורת של חודשיים, וחיים מזה טוב מאוד או שולחים את הילדים שלהם לבית ספר. מצבם בטח הרבה יותר טוב מהסבלים שלא יודעים אנגלית, שמקבלים תשלום לפי קילו וסוחבים משאות של 30, 40 או 80 קילוגרם של בירות, מזרונים או עצי הסקה במעלה ההר.

משא צנוע יחסית. והוא עוד נועל נעליים ולא כפכפי אצבע

גֶלְדזֶן שרפה, הבחור שהיה איתנו, היה לרוב ממש חמוד וחיובי. אבל הופתענו מהדקויות של הפוליטיקות המקומיות של הפורטרים - שנעלבים אם אתם הולך למסעדה אחרת מזו שהם המליצו עליה, ישנים במקומות אחרים מאלו שהם כיוונו אתכם אליהם וכד'. כמובן שיש פה לא רק ביזנס, אלא גם הרבה עניינים של כבוד - האם ראו אותו מתחיל ללכת למקום אחר, האם אחותו של הבעלים מכירה את הגיס שלו, ועוד ועוד. לקח לנו המון זמן להבין שבעצם גם הם משלמים לפעמים על אוכל ולינה ולא מקבלים הכל חינם כשהם "מביאים" אותנו לבקתה, ולכן יש מקומות שבהם הם ממש לא מרוצים ולא ממש מסבירים למה. 

אלי מפסיד לגלדזן בצורה מביכה

המשפחה של גלדזן

  המשפחה הקטנה שלנו בבית של גלדזן

אחת הדמויות המרכזיות בתוך כל הסיפור של הטרק היא מזג האוויר. הוא זה שהשפיע יותר מכל דבר אחר על מצב הרוח שלנו, על הקושי של ההליכה, על היופי של ההרים ועל כמות הכסף שהוצאנו על תה כדי לחמם את הידיים. הולכים בדרך כלל רק ארבע או חמש שעות ביום ומבלים את כל שעות אחר הצהריים בקריאה, כתיבה, משחקי קלפים ובהיה מהחלון אל הנוף המשתנה, השמש היורדת והעננים שנודדים מצד לצד, שפעמים רבות רואים אותם מזווית לא מוכרת - מלמעלה. מבחינת הקור, זה בד"כ לא נורא. בזמן ההליכה לא קר כי מפעילים את הגוף, בלילה מתכסים בשק שינה טוב וכשיושבים בתוך הלודג'ים עצמם בדרך כלל נעים כי הם מוסקים (אלא אם מתקמצנים עליך ולא מחדשים את מלאי העצים באח [או את מלאי הקקי של היאק. טרו סטורי]). יש רק נקודת תורפה אחת - כשצריך לצאת משק השינה בלילה כדי ללכת לשירותים בזמן שבחוץ יש מינוס 15 מעלות ובתוך החדר בין מינוס חמש לאפס. זה פחות נעים. דווקא אחד הלילות הכי חמימים שלנו היה אחרי שיצאנו בבוקר מאוחר, הגענו לכפר הבא בערב וכבר לא היה מקום באף אחד מהלודג'ים בכפר. ישנו בסופו של דבר בחדר המשותף (שמשמש גם כלובי/חדר אוכל), יחד עם כל הפורטרים. לנו זה היה נחמד ונעים, אבל היה נדמה שלהם זה היה קצת מביך והם לא כל כך נהנו שראינו אותם משחקים קלפים בלילה ומסדרים בבוקר מהר לפני שהמערביים מתעוררים.

בכל מקרה, לקראת הסוף כבר ממש מיהרנו לחזור לחמימות של גובה סביר מעל פני הים, ופינטזנו איך נשב בשמש על שפת האגם בפוקרה (עיירת נופש בנפאל) או על החוף במלבורן [אז כמובן שבשתי הערים ירד עלינו גשם כמה ימים רצוף].

!שלג

!שלג, שלג

!שלג, שלג, יאק, יאק, יאק, נפאל

הנוף לאברסט (מעל היד של אלי) בדרך לפסגה של גוקיו רי. הנוף מהפסגה: לא יודעים, היינו שעה בתוך ענן

כשמזג האוויר היה קר במיוחד, נגלה אלינו אחד המחזות הכי מרהיבים שראינו. זה היה בשעה מאוחרת יחסית בכפר בשם דוֹלֶה, היינו אחרי ארוחת ערב ויצאנו לשחק קלפים עם החברים מאוסטרליה שהיו בלודג' אחר. רק יצאנו החוצה והתכוונו ללכת הכי מהר שאפשר אל הבקתה הבאה, כשפתאום הסתכלנו למעלה וקפאנו במקום. בחיים לא ראינו כל כך הרבה כוכבים, או את שביל החלב בצורה כל כך בולטת, בהירה וחדה. זה היה מרהיב, קצת מפחיד, ובעיקר - מהפנט.

שלום, אני יאק

***

ראינו הרבה דברים מגניבים וחווינו הרבה במהלך הטרק, ובכלל במהלך הטיול עד כה, ורק דבר אחד נשאר קבוע. לא משנה אם אנחנו בדירה צפופה באיזו עיר, בבקתה בהרים או בהוסטל מאובק, יש  רגע אחד ביום שנשאר כמעט אותו דבר, ושבו מרגישים בבית. הרגע בו מוציאים מהתיק את שני השינה, פורשים אותם, פותחים את כל הריצ'רצ'ים, סוגרים אותם בחזרה כך שהם מתחברים ויוצרים שק שינה זוגי אחד גדול, ומטפסים פנימה. ברגע הזה, כשנכנסים לתוך השק, כל הסביבה נעלמת אל מאחורי הקלעים וכל החוויות של אותו יום מתפוגגות קצת ומפנות מקום לתחושה אחת חמימה, עוטפת וממלאת - התחושה שאנחנו פה ביחד, וזה מה שהכי חשוב. והכי כיף.

***

הנה עוד סרטון. סליחה שיצא ארוך. בקצב הזה נעלה לקראת סוף הטיול פוסטים של שלושים עמודים וסרטונים של חמישים דקות. היינו כותבים בקיצור, אבל לא היה לנו זמן. 

נ.ב. אה, ופגשנו גם את מיס אוקיאניה :) וגם הכרחנו אותה לשים שוב את הסרט שלה בשביל להצטלם איתנו, כמו ישראלים טובים

הנה היא, ליד הבלונדינית במעיל המנומר

* גם עכשיו אף אחד לא יודע.