לא יכול לחיות נכון בג'ונגל מבטון

אז סיפרנו כבר שהתחנה הראשונה שלנו (אחרי לילה בלונדון) הייתה סינגפור.

לא לגמרי הצלחנו להבין מה הקטע של העיר-מדינה הזו. מצד אחד קדמה מטורפת, רכבות היי-טקיות בתוך העיר ובניינים שנראים כאילו הם נלקחו מתוך כרזות לסרטי מדע בדיוני ישנים ומצד שני אוכל רחוב אסייתי וזול וחום ולחות טרופיים בלתי נסבלים (בדיעבד התברר לנו שהעיר נמצאת רק 137 קילומטר מקו המשווה, ושהטמפרטורה הכי נמוכה שנמדדה בה אי פעם היא 19 מעלות. ג'יזס).

ג'ונגל באמצע העיר

באמת ג'ונגל, עם קופים והכל

האימפריה מכה שנית

חוץ מזה, יש תחושה כללית שיש משהו לא לגמרי תמים שמסתתר מאחורי החזות הנוצצת והמתוקתקת. המארחת שלנו בקאוצ'סרפינג (שהייתה נהדרת, דרך אגב) סיפרה שמעבר לעניין הקנסות המפורסם (כן, 500 דולר על אכילה ברכבת) יש נטיה כללית להתערבות ממשלתית בכל תחומי החיים, גיוס חובה למרות שלא ברור מהם האיומים הצבאיים על המדינה, ותשדירים מלחיצים שקוראים לתושבים לדווח על כל חפץ או אדם חשודים, למרות שלפי מה שהצלחנו להבין, מעולם לא היה שם פיגוע או אירוע בטחוני כלשהו.

Singapore is a FINE country!

כבר הזכרנו שמאז הבחירות הראשונות ב-1959, אותה מפלגה זכתה בכל מערכות הבחירות? זו המדינה עם התמ"ג לנפש השלישי בעולם שמדורגת באופן קבוע כבעלת אחת מרמות השחיתות הכי נמוכות שיש, אבל מוגדרת לא כדמוקרטיה אלא כ"משטר מעורב" (שילוב בין דמוקרטיה ומשטר לא-דמוקרטי) על ידי האקונומיסט. אה, וכל התאספות של חמישה אנשים ומעלה דורשת אישור של המשטרה, יש עונש מוות חובה על רצח, ואמנסטי טוענים שכנראה שיש שם את שיעור ההוצאות להורג לנפש הכי גבוה בעולם. מלחיץ משהו.

"הסימן המוסכם בסינגפור ל"אנא אל תיכנס, אדוני

בלי שום קשר, קונספט מגניב אחד שכדאי לנו לאמץ משם הוא מתחמי האוכל שלהם. פוד-קורט בסינגפור (בין אם בקניון או ברחוב) מורכב מאוסף של שולחנות שסביבם המון דוכנים - כל אחד לוקח מה שבא לו, וכולם יושבים ביחד בערבוביה. נוח וכיף, וכל מנה עולה רק 4-5 דולר.

הדבר השני המגניב הוא הגישה היצירתית שלהם לאטרקציות. היא ניכרת במיוחד באתר חדש שנפתח בעיר - ה-Gardens by the bay. ישבו אנשים וחשבו - יש פה איזור שלם ליד הים, צמוד למתחם של מלונות מפוארים. אין שם שום דבר מעניין. זה לא מוקד של תרבות עתיקה, זו לא פיסה יפה של טבע, אין שם כלום. מה נעשה? נמציא משהו. נבנה מגה-עצים ממתכת, נלפף סביבם צמחים מטפסים טרופיים, ונקרא להם ״עצי על״. נשמע מגניב, לא? תוסיפו לזה גן בוטני עצום, שתי כיפות זכוכית ענקיות עם ביוספירות טרופיות שלמות בפנים, וקיבלתם אטרקציה מלאכותית לחלוטין אבל איכשהו מאוד מקומית.

עצי על!

!ככה הם נראים מקרוב

?!כמו כן - מה לעזאזל

אגב, תיאוריית קונספירציה אחת גורסת שהרעיון לגנים נולד כשהתברר שממלון ה-Marina Bay Sands (זה שתוכנן על ידי משה ספדיה, הגג שלו נראה כמו סירה ענקית וכולל בתוכו, מסתבר, את הקזינו הסגור הכי גדול בעולם) יש נוף מרהיב על כל העיר מכיוון אחד, אבל בצד השני לא היה שום דבר מעניין - ולכן החליטו לבנות שם את הפארק.

נ.ב. למי שראה את הגמר של העונה השנייה של המירוץ למיליון, שם בדיוק הייתה נקודת הסיום האחרונה של המירוץ.

המלון המדובר

(הנוף מהגג שלו (מהצד שלא צופה לגנים

***

במעבר חד, טסנו מסינגפור ונחתנו ישר בקטמנדו, בירת נפאל. כל מי שיצא אי פעם משדה תעופה במזרח מכיר את ההתנפלות של נהגי המוניות ביציאה, ובהקשר הזה קטמנדו לא שונה. הזמנו את ההוסטל שלנו מראש, והוא היה משמעותית יקר יותר מהמקובל (20 דולר שלמים לשנינו ליום, כולל ארוחת בוקר). מצד שני, לא היינו צריכים לחפש מקום בגשם ברגל וגם היו שם חבר׳ה ממש מעניינים ולא הקהל הרגיל של ישראלים אחרי צבא (בלי להעליב) ובריטים שיכורים. פגשנו שם אמריקאית בת 31 שעזבה הכל ונסעה לטיול של שנה שבמהלכו היא מתכוונת לבקר בכל שבעת פלאי עולם הטבע ומתכוונת לכתוב על זה ספר (הנה לינק לבלוג שלה); פגשנו בחור בן 65 שהיה בכל שבע היבשות (כן, כולל אנטרקטיקה), מתכנן טיול של חודש לאפריקה לשנה הבאה, והמליץ לנו על ״טיסת הרים״, במהלכה לוקחים נוסעים אל מעל לעננים לתצפית על רכס ההימלאיה ומגיעים פחות מ-10 קילומטר מפסגת האברסט; פגשנו זוג שנראו כאילו הם יצאו מ״into the wild״; פגשנו צעירה מסינגפור שהיתה תקועה שלושה ימים בסופת שלגים בתוך אוהל באברסט בייס קמפ עצמו, בלי תקשורת, וסיפרה לנו על מישהי שהתחילה להשתגע שם וניסתה להתפשט ולצאת החוצה בטענה שחם לה; ופגשנו שתי נשים ישראליות בנות חמישים פלוס בדרכן להודו.

כשהגענו להוסטל, התחלנו לשמוע כל מיני חדשות מדאיגות לגבי מזג האוויר (ירד גשם ללא הפסקה במשך כמה ימים): אחת הסופות הכי גדולות מזה שנים פגעה בהודו וההשפעות ניכרו בנפאל; יורד מלא שלג בהרים והרבה ממסלולי הטיול סגורים; כל הטיסות בתוך המדינה (הדרך היחידה להגיע לתחילת המסלול של האברסט בייס קמפ אם לא רוצים ללכת שבוע ברגל) מבוטלות כבר כמה ימים; ואף אחד לא יודע כמה זמן זה יימשך. שמענו מכל אחד שפגשנו תחזית אחרת, החל מ״מחר יתבהר״ ועד ל״זה יהיה ככה לפחות שבועיים, תיסעו להודו במקום״. 

מזג האוויר התבהר די מהר, וכבר למחרת הפסיק הגשם וזכינו לראות את טאמל, השוק/רובע תיירים של קטמנדו, במלוא הרעש והבוץ שהוא מסוגל לו. היה כיף לאכול ארוחות ב-12 שקלים ולקנות ציוד טיולים בעשירית מחיר, אבל רצינו להגיע להרים. הזמנו טיסה כמה ימים קדימה בתקווה שיתבהר עד אז ונסענו ליישוב קטן במרחק שעתיים משם, לטיול קצר באיזור כפרי יותר. 

למרות האמירה הידועה ״דברים כיפיים הם כיפיים״ (ש. כהן), הסתבר שההמלצה הנפוצה על תצפית לשקיעה ולזריחה על פסגת ההר המקומי היתה מיותרת. יום הטיול למחרת, לעומת זאת, היה קשה אבל מהנה, מלא בנופים מרהיבים וכפרים זערוריים. וטרסות. טרסות בכל מקום. לא הצלחנו להבין אם הילדים המקומיים שאנחנו פוגשים הם סתם חברותיים או שהם מנסים לקבץ נדבות. לצערנו, קרה כמה פעמים שחשדנו בהם אבל הם סתם רצו להגיד לנו שלום ולתת לנו פרחים. אבל אז פגשנו שניים שאחרי כמה דקות של הליכה משותפת, התחילו לדרוש שנביא להם דברים, החל מכסף, דרך בקבוקי מים ועד לבובת הכלב שהיתה איתנו ("!water give!", "money give!", "dog give!") וחשפו בפנינו את הישבן כשסירבנו בנימוס. 

טרסות

טרסות, טרסות

נריה מקבלת תשר על זה שהיא חמודה

מיהו אותו כלב? ובכן, זהו מומו, שמטייל איתנו מסביב לעולם. הוא אוהב לטייל ולשחק ג׳ונגל ספיד, אבל לא אוהב להתקלח וגם לא לאכול מרק. הוא אוהב להצטלם בכל מיני מקומות ולהתחבר עם המקומיים, והוא מנהל את הבלוג הזה בשבילנו. 

זה אני

בסוף טיול היום שלנו ראינו שקיעה הרבה יותר יפה מזו שבשבילה נסענו יום קודם, וגם חווינו את החוויה המפוקפקת של להיות אורחים יחידים במלון. המלון התנהל במיטב המסורת של לכלוך, בלגאן ושכונה מוחלטת, עם מעטה של אלגנטיות בדמות צוות מעונב שפה אלינו כל הזמן ב-sir ו-ma'am. דוגמה בולטת: ביקשנו בארוחת הבוקר מים מינרליים. לא היינו בטוחים שהמלצר הבין אותנו, אז אמרנו לו bottled water, bottle of water. הוא עשה פרצוף מבין, חזר כעבור כמה דקות, והגיש לנו עם קידה בקבוק מים מינרליים.

ריק. 

בדרך חזרה לעיר הגדולה, עצרנו להסתכל על הפסל השני בגובהו בעולם של שיווה, אחד האלים המרכזיים בהינדואיזם. תשמעו, הוא די גבוה. מה הסיפור מאחוריו, אתם שואלים? האם נזירים מקומיים בנו אותו במשך עשרות שנים, או שהוא שריד מכפר עתיק שסגד לו לפני ארבע מאות שנה? כמעט. הוא נבנה על ידי טייקון דודי שמש מקומי, כדי להראות את דבקותו הדתית. בפועל, מסביב לפסל קיים מתחם עם מסעדה, מלון וספא, לא סגורים מה קדם למה. הספא מציע שלל טיפולים, ממסאג׳ שמנים ארומטיים ועד לחוקן מפנק. חזרנו לקטמנדו מאוכזבים מחוסר האותנטיות של האטרקציה המקומית.

פסל די גבוה

אנשים די גבוהים

קצת לפני סיום, טיפ של אלופים: אם מישהו אומר לכם יותר מדי פעמים ״don't worry״, זה הזמן להתחיל לדאוג. לא משהו רציני, אבל לא טעינו לגמרי כשחשבנו שאין סיכוי שכביסה תתייבש "בשמש" תוך שלוש שעות ביום מעונן. 

ולסיום, סרטון קצר נוסף. מחר נוסעים לאברסט!

נ.ב.

שכחנו לכתוב בפוסט הקודם – למי שתהה מאיפה הגיע הלוגו של הבלוג - זה בזכותם של לב ואנה המוכשרים, מתוך הברכה המקסימה שהם כתבו לנו לחתונה.

Jungle and concrete

So we've already mentioned that our first stop (besides one night in London) was Singapore. We didn't completely get what's the deal with that city-state. On one hand amazing progress, high-tech trains inside the city and buildings that look like they were taken from old science fiction posters; and on the other hand cheap asian street food and unbearable tropical heat and humidity (afterwards we learned that the city-state is located only 137 kilometers off the equator and its lowest ever recorded temperature was 19 degrees celsius. Jesus).  

a jungle in the middle of the city

an actual jungle, with monkeys and stuff

the empire strikes back

Besides, there's a general feeling that there is something not entirely innocent hiding beneath the shiny and organized facade. Our couchsurfing host (who was wonderful, by the way) told us that except for the famous fines (yes, 500 dollars for eating on a train) there is a general tendency for government intervention in all areas of life, compulsory army service even though it's not clear what the national military threats are, and scary broadcasts urging citizens to report any suspicious persons or objects, even though to the best of our understanding there has never been a terror attack or any other kind of security issue there.  

!Singapore is a FINE country

And have we mentioned that since the first elections in 1959, the same party has always won? Singapore is the country with the third-highest GDP per capita in the world, it consistently has one of the lowest corruption rates measured, but it's defined by the Economist not as a democracy but as a "mixed regime" (a mix between a democracy and a non-democratic regime). Oh, and any gathering of five people or over requires police approval, there is a mandatory death penalty for murder, and Amnesty claims that the city-state probably has the world's highest per-capita execution numbers. Somewhat scary.  

"this is local sign language for "please kindly carry on, good sir

Regardless, a cool concept from there that we should adopt is their food courts. A food court in Singapore (whether on the street or in one of their many malls) consists of a group of tables surrounded by lots and lots of stands – everyone grabs whatever they want and everyone sits mixed together. Fun and convenient, and every dish usually costs just 4 or 5 bucks. The other cool thing is their creative attitude towards tourist attractions. It's especially obvious in a new site opened in the city – the Gardens by the Bay. People sat and thought – there's a whole area here by the sea, attached to a complex of fancy hotels. There's nothing interesting there. Not an ancient cultural center, not a nice piece of nature, nothing. What should we do? Invent something. We'll build big trees out of metal, wrap some tropical vines around them and call them "supertrees". Sounds cool, right? Add a huge botanical garden and two gigantic glass domes with whole tropical biospheres inside, and you have a site that's completely artificial but somehow very local.  

!supertrees

!this is what they look like up close

!?also - WTF

By the way, one conspiracy theory suggests that the idea for the Gardens was born when someone realized that the Marina Bay Sands hotel complex (the one designed by Moshe Safdie, that looks like it has a giant boat on top, which apparently houses the world's largest indoor casino) has a stunning view of the city on one side, but nothing interesting on the other – and that's why the park was built. P.S. If you’ve seen the finale of the second season of the Israeli version of The Amazing Race, that's exactly where the finish point was.  

the aforementioned hotel

the view from its roof, on the non-Gardens side

*** In a dramatic shift of atmosphere, we left Singapore and landed straight in Kathmandu, the capital of Nepal. Anyone who's ever exited an airport in the Far East is familiar with the swarm of attacking taxi drivers, and in this sense Kathmandu is no different. We booked our hostel in advance, and it was significantly more expensive than most (a whole US$20 for both of us per day, including breakfast). On the other hand, we didn't have to look for a place on foot in the rain and there were also really interesting people there, and not the usual assortment of post-army Israelis (no offense) and drunk Brits. We met a 31-year old American who left her life behind and went on a one-year-long quest to visit all seven natural wonders and is planning to write a book about it (here's the link to her site); we met a 65-year old guy who has been to all seven continents (yes, including Antarctica), is planning a month-long trip to Africa next year and recommended we do a "mountain flight", where you are taken above the clouds for a vista of the Himalayas and get to under 10 kilometers from the peak of Everest; we met a couple who look like they came out of "Into the Wild"; we met a girl from Singapore who was stuck in a snowstorm at Everest Base Camp for three days, without communication, and told us about someone who started going crazy and tried to undress and go outside claiming she was hot; and we met two Israeli women in their fifties on their way to India.   When we got to out hostel, we started to hear some disturbing news regarding the weather (it's been raining nonstop for a few days): one of the biggest storms in years has hit India, and the effects were evident in Nepal; it's snowing in the mountains and many of the trekking routes are closed; all the local flights (the only way to reach the beginning of the trek to the Everest Base Camp unless you want to walk there for a week) have been canceled for a few days; and no one knows how long this will last. We heard a different forecast from everyone we met, from "it'll clear tomorrow" to "it's going to be like this for at least two weeks, go to India instead".   The weather cleared up pretty fast, and the very next day it stopped raining and we got to see Thamel, Kathmandu's busy market/tourist area, in all its muddy, noisy glory. It was fun to eat three-dollar meals and buy 10%-priced hiking gear, but we wanted to get to the mountains. We booked a flight for a few days ahead, hoping the weather will clear up by then, and went to a small town two hours away for a short hike in a more rural area.   Despite the well-known adage "fun things are fun" (S. Cohen), it turned out that the common recommendation of seeing the sun set and rise from the local mountain wasn't worth it. The hike the next day, however, was tough but beautiful, full of astounding views and tiny villages. And terraces. Terraces everywhere. We couldn't figure out if the local children are just social or whether they're trying to get money. Unfortunately, a few times we suspected them but they just wanted to say hi and give us flowers. But then we met two boys that after a few minutes of walking together started making demands ("water give!", "money give!", "dog give!") and mooned us when we politely refused.  

terraces

terraces, terraces

Neriya gets a tip for being adorable

Who is this dog? Well, that's Momo, who is traveling around the world with us. He likes to travel and play Jungle Speed, but he doesn't like to shower or to eat soup. He likes to get his picture taken in different places and connect with the locals, and he's running this blog for us.  

this is me

Anyway, at the end of our day trip we saw a sunset much more beautiful than the one we came for a day earlier, and we had the dubious honor of being the only guests in a hotel. The hotel was run in the best third-world tradition of dir and disorder, with a thin veil of elegance in the form of a well-dressed staff who kept addressing us as "sir" and "ma'am". One example: we asked for mineral water at breakfast. We weren't sure if the waiter understood us, so we told him "bottled water, bottle of water". He made a positive face and came back after a few minutes, serving us – with a bow, no less – a bottle of mineral water to our table.   Empty.   On the way back to the big city, we stopped to marvel at the world's second-highest statue of Shiva, one of the central gods of Hinduism. Listen, it's pretty tall. What's the story behind it, you ask? Did local monks build it over decades? Perhaps it is a remnant from an ancient village that worshipped it 400 years ago? Almost. It was built by a local water-tank tycoon to show his devoutness. Actually, there is a complex around it featuring a restaurant, a hotel and a spa; we're not sure which came first. The spa offers a variety of treatments, from an aromatic oil massage to a therapeutic enema. We returned to Kathmandu shocked at the lack of authenticity of the local landmark.  

one pretty tall statue

two pretty tall people

Before we finish, a tip: if someone keeps telling you "don't worry", that's when you should start worrying. Not anything serious, but we weren't completely wrong for being skeptical of a load of laundry's ability to "sun"-dry on a cloudy day.   And finally, another short video. Tomorrow we go to the Everest!   P.S. We forgot to write in the last post – if you were wondering about the logo, it's thanks to Lev and Anna, who included a drawing in their lovely card we got from them for our wedding.    

התחלה

היושים!

אז התחלנו :)

ורצינו לשתף אתכם ברשמים שלנו עד כה.

1. קאוצ׳סרפינג זה אדיר. היינו בלונדון פחות מ-24 שעות, לא עשינו שום דבר שעושים שם בד״כ, לא עברנו אפילו במרכז העיר, ונהנינו המון. 

2. הידעתם? השפה השניה הכי מדוברת בבריטניה היא פולנית, עם קהילה של 600,000 איש. התארחנו אצל משפחה מקומית שגרה פה כמעט 10 שנים ומסתבר שאין להם ממש אף חבר אנגלי. 

3. הטיפ הכי טוב שקיבלנו עד כה היה מקיסלר. ״אל תפספסו את הטיסה הראשונה, כי אז ילך לכם כל הכרטיס סובב-העולם". *זה* היה יכול להיות סיום מדהים ומזעזע לטיול. 

4. אנחנו מאוהבים בסינגפור איירליינס. בחיים לא פונקנו ככה בטיסה, הם פשוט מדהימים. 

5. אם ישראל היא וילה בג׳ונגל, אז הרושם הראשוני מסינגפור הוא של משרד הייטק באמצע יער טרופי. דאגלס אדאמס כתב שיש סיבה טובה לזה שבאף שפה בעולם אין את הביטוי ״יפה כמו שדה תעופה״, אבל כנראה שהוא אף פעם לא נחת כאן והסתובב בין קירות זכוכית ענקיים עטופים בצמחיה מטפסת ועצי דקל. 

(תלונה קלישאתית על יוקר המחיה בארץ: בסינגפור אפשר לקנות לחם קלוי, שתי ביצי עין וקפה בפחות מ-14 שקלים. ועוד בשדה התעופה!)
(עדכון: בעיר זה עולה פחות משישה שקלים. אם כי חייבים להודות שבתפריט מצויירות ביצי עין ובפועל מקבלים ביצים קשות. שהם בעצם לא מבושלות עד הסוף)

6. נראה לנו שאנחנו עוד לא ממש מעכלים שהתחלנו לטייל. אולי אלה הטיסות הארוכות או העובדה שאלי עדיין כותב את העבודה הסמינריונית, אבל ממש אין לנו חשק לצלם, למשל. מצד שני, מעולם לא נהנינו ככה מנסיעות באוטובוס והמתנות בתור. כיף להיות סתם בדרך לאנשהו ולספוג את הסביבה, בלי קליטה, בלי ספר ובלי דאגות. 

7. שמחנו לשמוע שתום שדמי is OFFICIALLY AMAZING. מעולם לא חשבנו אחרת. 

8. ולסיום, סרטון קצר שמסכם את הימים הראשונים:

Beginning

Hi there!

So we've started :)

And we wanted to share with you our impressions so far.

1. Couchsurfing is awesome. We spent less than 24 hours in London, we didn't do anything you usually do there, we didn't even go through the city center and we had a great time.

2. Did you know? The second most common language spoken in Britain is Polish, with a community of 600,000. We stayed with a local family who've lived here for 10 years and don't really have an English friend.

3. The best tip we've gotten so far was form Itamar. "Don't miss you first flight, because if you do you'll lose the entire round-the-world ticket". Now *that* would have been an amazing and horrible way to finish the trip.

4. We're in love with Singapore Airlines. We've never been pampered like this on a flight before, they were amazing.

5. If Israel is a "Villa in the jungle", then Singapore is a high-tech office in the middle of a tropical forest. Douglas Adams wrote that there is a good reason no language has the phrase "pretty as an airport", but he probably never landed here and walked around amongst huge glass walls wrapped by ferns and palm trees.

(Cliché complaint about the high cost of living in Israel: in Singapore you can buy toast, two fried eggs and a cup of coffee for less than 14 shekels! In the *airport*!)

(Update: In town it costs less than 6 shekels. But the drawing is of fried eggs and you actually get them boiled. And they're not really ready)

6. We don't think we've digested the fact we're traveling yet. Maybe it's the long flights or the fact Eli's still writing his seminary paper, but we really don't have the itch to take pictures, for example. On the other hand, we've never enjoyed riding buses and waiting in line so much. It's fun to just be on the way somewhere, absorbing the environment, with no reception, no book and no worries.

7. We were happy to hear Tom Shadmi is OFFICIALLY AMAZING. We've never thought otherwise.

8. And finally, a short clip summarizing the first few days: